מדינת ישראל נ' קל-בנין בעמ ואח'

החלטה

בפניי בקשת הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדם מחמת התיישנות ומחמת הגנה מן הצדק.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

כתב האישום בתיק זה, אשר הוגש ביום 26.07.10, מייחס לנאשמים עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, שנעברה לכאורה ביום 09.12.2003. עבירה זו הנה מסוג עוון.

בהתאם לסעיף 9 לחסד"פ, תקופת ההתיישנות בעבירות מסוג זה הנה חמש שנים, אלא אם כן, אירע במהלך התקופה אירוע מנתק, שיש בו כדי להצדיק את עצירת מירוץ ההתיישנות.

לטענת הנאשמים, פעולות החקירה האחרונות שבוצעו בתיק היו גביית שתי עדויות ביום 09.12.03 – הוא יום ביצוע העבירה לכאורה, ולמעט משלוח מכתבי הזמנה לחקירה, לא בוצעה כל פעולה חקירתית "איכותית", כהגדרתם.

תעודת עובד ציבור הוצאה ביום 04.05.2010, כשש שנים וחצי לאחר פעולת החקירה האחרונה.

לטענת הנאשמים, משלוח מכתבי זימון לחקירה, אינם מהווים אירוע מנתק, כהגדרתו בפסיקה, ועל כן, הגשת כתב האישום במועד בו הוגש, הנה לאחר תום תקופת ההתיישנות.

בנוסף, העלו הנאשמים טענה של הגנה מן הצדק, ולפיה לנוכח התנהלותה של המאשימה, המחדלים שנפלו לכאורה בהליך החקירה, דלות הראיות והשיהוי החמור, כדבריהן, מצדיקים ביטולו של כתב האישום בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ.

מנגד, טענה המאשימה, כי במועדים שונים בין ה- 04.08.04 לבין 14.11.05, נשלחו זימונים לחקירה לה"ה ראמי קרעין וריאד קרעין, הקשורים לקבלן המשנה בשם י.ס. אבן, שאליו הפנה נציג הנאשמת את חוקרי המאשימה. כמו כן, נשלח זימון ביום 27.11.05 למנהל הנאשמת 2 עצמו. חרף כל הזימונים הנ"ל, לא התייצב איש מהשלושה לחקירה.

המאשימה מטעימה, כי משלוח הזימונים לחקירה מהווה פעולות חקירה מהותיות, שנועדו לקדם את החקירה ולקבל את המידע המלא לגבי האחראים על העסקת העובדים באתר בו עבדה הנאשמת, שם גם נחקר נציג מטעמה. מכאן, שממועד משלוח הזימון לחקירה ביום 27.11.05 ועד הגשת כתב האישום ביום 26.07.10, לא חלפו חמש שנים.

באשר לטענת השיהוי, הטעימה המאשימה, כי אין בטענה זו כדי להביא לביטול כתב אישום, וכי בנוגע לטענות הגנה מן הצדק, הרי, שבהתאם להלכה הנוהגת, אין בתי המשפט מורים על ביטול כתב אישום מחמת טענה זו, אלא במקרים חריגים ביותר, שאינם מתקיימים בענייננו. באשר לטענות בדבר מחדלי חקירה ודלות ראיות לכאורה, הרי שמקומן של טענות אלה בשלב הראיות.

מסכמת המאשימה וטוענת, כי "בפועל נעשה מאמץ מתמשך לאתר את "קבלן המשנה", עליו הצביע נציג הנאשמת, ואילו ביחס לנאשם 2, הרי שהוא זומן לחקירה ולא התייצב אליה.

דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל, באופן שכתב האישום כנגד הנאשמים יבוטל מחמת התיישנות, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן.

אין חולק, כי למעט משלוח הזימונים לחקירה, אשר האחרון בהם היה ביום 14.11.05, לא בוצעה כל פעולה מצד המאשימה עד להגשת כתב האישום, למעט הוצאת תעודת עובד ציבור כחודשיים ימים לפני הגשתו.

המאשימה לא סיפקה כל מידע בנוגע לפעולות כלשהן, מלבד הוצאת מכתבי הזימון לחקירה, אשר נעשו בפרק הזמן שחלף, היינו, למעלה מארבע וחצי שנים ממועד משלוח הזימון האחרון ועד להגשת כתב האישום.

לדידי, אין להלום את טענת המאשימה, לפיה עצם הוצאת מכתבי הזימון, שמעולם לא זכו להתייחסות הנמענים, באה בגדר פעולת חקירה איכותית, שכן משלא נענו מכתבי הזימון, מן הראוי היה לפעול בצורה אקטיבית, בתוך פרק זמן ראוי, לצורך איתורם של הנחקרים ולצורך גיבוש החלטה האם להגיש כתב אישום, וכנגד מי. המתנה בחוסר מעש לאחר שהסתבר כי מכתבי הזימון הושבו ריקם, בוודאי שאינה יכולה לבוא בגדר "פעולות חקירה".

סבורני, כי אם נקבל את עמדת המאשימה, עשוי הדבר להוביל למצב בלתי מתקבל על הדעת, שכן, אין אלא למאשימה שליטה על מועד הוצאת מכתבי הזימון לחקירה והיא זו שבידיה ניתנה הסמכות להפעיל שיקול דעת ולבצע פעולות חקירה נוספות, ככל שהיא מוצאת לנכון. במקרה דנן, יש לזכור, כי המעשים המיוחסים לנאשמים בוצעו לכאורה ביום 09.12.2003, היינו שנתיים ימים לפני משלוח מכתבי הזימון לחקירה!

ודוק. לא ניתן כל הסבר מדוע נדרש למאשימה פרק זמן כה ארוך לצורך הוצאת מכתבי הזימון, שעה שברור שהמידע אודות הנחקרים הפוטנציאליים היה מצוי בידה זה מכבר, ואולם, גם אם נניח שהחלטתה זו של המאשימה עדיין נמצאת במתחם כלשהו של סבירות, הרי שבוודאי לא ניתן לקבל את גרירת הרגליים מצידה ממועד הוצאתם של המכתבים ועד להחלטה להגיש את כתב האישום, מבלי שקרה דבר ממשי במשך כל אותו פרק זמן.