מדינת ישראל נ' קירשנבוים ואח'

גזר דין

הנאשמים הורשעו על סמך הודייתם במסגרת הסדר טיעון בביצוע העבירות נשוא כתב האישום המתוקן – הסגת גבול פלילית, תקיפה סתם וסחיטה באיומים, עבירות לפי סעיפים 447(א), 379, 428 (בהתאמה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין").

על-פי כתב האישום המתוקן, ביום 02/11/10 בשעה 09:30 לערך הגיעו הנאשמים לביתו של המתלונן, לו היתה היכרות מוקדמת עם הנאשם 1, במטרה להניעו לשלם לאחרון כספים שהוא חב לו כביכול על רקע עסקי. בהגיעם לבית המתלונן, תקפו אותו הנאשמים שלא כדין - נאשם 1 סטר בפניו פעמיים, ונאשם 2 אחז בגרונו, הוציאו מכיסו פלאפונים שהיו בו, ואמרו לו: "שלא יזמין משטרה וזה לא משחק". נאשם 2 אף הוסיף ואמר למתלונן כי "הוא לא מפחד מאף אחד וירצח אותו אם לא יקבל את כספו". לאחר מכן עזבו השניים את בית המתלונן תוך שהם נוטלים עמם שלא כדין מחשב נייד, חשבוניות, חותמת, פנקס שיקים, מסמכים שונים, שלושה מכשירי פלאפון וארבעה מכשירי טלפון ביתיים, 20 דולר, כרטיס אשראי, כרטיס קופת חולים, 1000 ₪ במזומן ותלושי קניה בסך של 500 ₪.

בכתב האישום המקורי יוחסה לנאשמים גם עבירה של איומים, ואולם בעקבות הליך גישור שהתקיים בין הצדדים תוקן, כאמור, כתב האישום באופן שנמחקה ממנו עבירת האיומים, והצדדים הגיעו להסדר מסוים גם בנוגע לעונש, במסגרתו הציגה המאשימה את עמדתה העונשית לפיה תעתור להטלת מאסר בפועל על הנאשמים, אך תהיה מוכנה לשוב ולשקול עמדתה. המאשימה הסכימה לכך שתוזמן חוות דעת הממונה על עבודות שרות, מבלי שיהא בהסכמה זו, כשלעצמה, לחייב את המאשימה לשנות מעמדתה העונשית האמורה. כן הוסכם, כי העונש שיושת על הנאשמים יכלול גם רכיב של פיצוי למתלונן בסכום שיקבע ביהמ"ש.

בהתאם להסדר הנ"ל, הוגשו ביום 06/10/13 חוות דעת של הממונה על עבודות שירות בנוגע לכל אחד מהנאשמים, מהן עולה כי הנאשמים כשירים ומתאימים לביצוע עבודות שירות.

ביום 18/11/13 נשמעו הטיעונים לעונש, במסגרתם עתרה המאשימה להטיל על כל אחד מהנאשמים 12 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה ופיצוי למתלונן. בדבריה הדגישה את החומרה הגלומה בעבירות שעברו הנאשמים, הנובעת מטיב הערכים המוגנים שנפגעו בעטיין - שלמות הגוף, הרכוש ושלוות הנפש של הפרט, ואת החומרה היתרה הטמונה בנסיבות ביצוע העבירות דנן שבוצעו בתוך ביתו ומבצרו של המתלונן בו אמור היה לחוש מוגן ובטוח, וכללו שימוש באלימות פיסית, איום ברצח ונטילת רכוש רב ויקר.

בניגוד לכך, טענו באי כח הנאשמים, כי כתב האישום משקף אירוע נקודתי, מינורי, שנסיבותיו מצויות מבחינת חומרתן ברף הנמוך של העבירות, ושאינו משקף את אורחות חייהם הנורמטיביים של הנאשמים, שאין להם עבר פלילי. לדבריהם, יש לראות את האירוע "בקונטקסט הנכון", שכן מדובר בעבירות שנעברו על רקע סכסוך עסקי שנתגלע בין נאשם 1 לבין המתלונן, אשר ביצוען לא תוכנן מראש, אלא התפתח תוך כדי דין ודברים שנוהל בין הנאשמים לבין המתלונן בביתו, לשם הגיעו כדי לנסות להסדיר החוב באמצעות "עימות מילולי". גם העובדה, כי למתלונן לא נגרם נזק גוף כתוצאה ממעשי התקיפה, כלומר - הוא לא סבל מחבלות פיזיות ולא נזקק לקבלת טיפול רפואי - מלמדת, לטענת הסניגורים, כי דובר באירוע מינורי יחסית.

לזכותם של הנאשמים ביקשו הסניגורים לזקוף גם את הודייתם בעבירות, בגינה נחסך זמן שיפוטי יקר, את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות (3 שנים), וכן את השיהוי של המאשימה בהגשת כתב האישום (שנה וחצי מיום האירוע) –שיהוי המלמד, לדבריהם, כי גם המאשימה עצמה לא סברה שנשקפת מהנאשמים סכנה לציבור.

סופו של דבר, על סמך מכלול השקולים הנ"ל, עתר ב"כ נאשם 1 להטיל עליו עונש של עבודות שירות לתקופה של חודש אחד לכל היותר. לדבריו, נאשם 1 נטל אחריות למעשיו, פתח עסק עצמאי של מיזוג אויר ואף החל ללמוד טכנאות מיזוג אויר במכללת מלט"ש בצירוף מכינה לחשמל ואלקטרוניקה במשך שני ימים מלאים בשבוע (הוגש אישור מהמכללה- נ/2), ובנסיבות אלו עונש של מאסר בפועל או מאסר לריצוי בעבודות שירות לתקופה ממושכת יפגע, לדבריו, קשות בלימודיו ובפרנסתו של נאשם 1.

בדומה, עתר בא כוחו של נאשם 2 להטיל עליו של"צ בהיקף שיהא מקביל לעבודות שירות, קרי בהיקף של 186 שעות או בכל היקף אחר שיקבע ביהמ"ש, זאת נוכח נסיבותיו האישיות של נאשם 2 שהינו בן 29, נשוי ואב לילדה בת 10 חודשים, רעייתו מצויה בשלבי הריון ראשונים עם תאומים ונמצאת בשמירת הריון (הוגש אישור רפואי- נ/3), ועל כן הוא משמש בעת האחרונה כמפרנס יחיד. לאחרונה קיבל קידום בעבודתו ומשמש כסמנכ"ל תפעול בחברת רמי לוי תקשורת, ואולם מצבו הכלכלי עדיין בכי רע ובגינו הוא ובני משפחתו מתגוררים לדברי בא כוחו, בבית הוריו.

בתום הטיעונים לעונש ביקשו גם הנאשמים עצמם לומר דברים.

נאשם 1 הביע חרטה עמוקה על מעשיו, וטען : "פעם ראשונה בחיי שאני יושב במקום כזה ולא קל לי שאנשים צריכים לראות אותי כאן... הדברים יצאו מפרופורציה ואני מתחרט" (ע' 19 ש' 17-18) וביקש מביהמ"ש להתחשב במצבו הכלכלי, באומרו : "אני מפרנס יחיד ואני עצמאי היום ... זה מאוד קשה אני עובד 15-16 שעות ביממה ואני שומע על עבודות שירות או מאסר אני נלחץ. אני בתקופת לימודים מראשון עד רביעי... זה לא יחזור ואני לא אתקרב לזה בחיים..." (ע' 19 ש' 29-32).

נאשם 2 מצדו טען: "אני את הלקח שלי למדתי... זה לא היה אמור להגיע למצב הזה... עצם ההרשעה עצמה שאני מודע לה היא כתם... היום התקדמתי לתפקיד בכיר וזה יפגע בי בכל מקום... אני משתדל היום כן לתקן את הדרך ולשנות אותה אם זה בעבודה או במשפחה " (ע' 20 ש' 3-12).

להשלמת התמונה יצוין, כי במסגרת ראיותיהם לעונש ביקשו הנאשמים להגיש מכתב שכתב המתלונן לנאשם 1, לאחר האירוע נשוא כתב האישום, המעיד כביכול על כך שדובר באירוע בלתי מתוכנן אשר הסלים באופן בלתי צפוי ועל כך שהמתלונן סלח לנאשם 1 על מעשיו כלפיו. בשל התנגדותה של המאשימה להגשת המסמך קבעתי כי הוא יתקבל כראיה מטעם הנאשמים רק בכפוף לכך שהצדדים יגיעו להסכמה בדבר תוכנו ואמינותו, או לכך שיזמנו את המתלונן להעיד בביהמ"ש על תוכן המכתב, ונתתי לב"כ הצדדים ארכה בת 15 ימים לשם הגשת הודעה בכתב לביהמ"ש לגבי עמדתם בענין זה. חרף האמור לא הגישו ב"כ הצדדים כל הודעה לביהמ"ש.

דיון והכרעה

האירוע המתואר בכתב האישום חובק מקבץ של עבירות חמורות.

חרף העובדה שמדובר בהסדר טיעון, כמפורט לעיל, אין ביה"מ פטור מהתיחסות למתחם העונש הראוי במקרה זה. [ר' פסק-דינו של כב' השופט ח.מלצר בע"פ 512/3 פלוני נ. מ"י (פורסם בנבו – 14.12.13) וע"פ 3856/13 שי גוני נ. מ"י (פורסם בנבו – 3.2.14), עפ"ג 30554-11-13 זקן נ. בית המכס והמע"מ ירושלים (מחוזי י-ם 5.2.14)].

מתיאור העובדות בכתב האישום עולה כי דובר באירוע מתמשך שכלל שימוש באלימות, בהפחדות ובהשפלות של המתלונן, שהתרחש בין כותלי ביתו של המתלונן, ונועד כל כולו לגבות חוב עסקי שחב כביכול המתלונן לנאשם 1. המדובר בהתנהגות עבריינית , בבריונות לשמה, שעניינה נטילת החוק לידים. הנאשמים למעשה החליטו לעשות דין לעצמם, והתעמרו במתלונן הן באופן פיזי והן באופן מילולי, שכלל לא פחות מאיום ברצח. נחישותם גם הומחשה בנטילת חפצים מביתו של המתלונן ללא מורא פן ייתפסו במעשיהם.

הפעלת כח לשם פתרון סכסוך כספי והשלטת אימה ופחד, תוך עקיפת מערכת החוק, הן דרכים שעל ביהמ"ש להוקיען מכל וכל באמצעות עונשים מוחשיים ומרתיעים. עבירות תקיפה, הסגת גבול פלילית וסחיטה באיומים נועדו למנוע מצבים בהם אנשים פרטיים , אזרחים רגילים הנחשבים ל"נורמטיביים", נוטלים את החוק לידיהם, ופותרים סכסוכים בדרכי אלימות ובאמצעות איומים מצמיתים שנועדו להלך אימים על העומד מולם , בחינת "כל דאלים גבר", ולא בכדי נקבעו בצידן של עבירות אלו עונשי מקסימום של מספר שנות מאסר.

בעניין חבני, ציינה כב' השופטת ד' ברלינר: "סחיטה היא עבירה שיש בה יסוד של שפלות לצד ההיבט הרכושי שבה" (ע"פ 9839/06 מדינת ישראל נ' אייל חבני מיום 020/7/07 פורסם בנבו). בעניין מעטצם אבן סעיד, הוסיף כב' השופט א' רובינשטיין, כי: "שפלות זו מתבטאת בהשגת רווחים קלים על חשבון הזולת, תוך הטלת אימה ופחד עד כדי חשש לחיים ולמשפחה..." (ע"פ 1725/07 מדינת ישראל מעטצם אבן סעיד, מיום 14.5.07).