מדינת ישראל נ' קושתום(עציר) ואח'

הכרעת דין

אני מרשיעה את הנאשמים על פי הודייתם בעובדות כתב האישום בעבירות של שהייה בלתי חוקית בתחומי מדינת ישראל – עבירה לפי סעיף 12(1) + 1 (ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952 .

נאשם 1 – בעבירה אחת.

נאשם 2 – בשתי עבירות.

ניתנה והודעה היום ה' אלול תשע"א, 04/09/2011 במעמד הנוכחים.

שרית זמיר, שופטת

גזר דין

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, הנאשם 1 בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952 והנאשם 2 בגין שתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין – עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952.

לטענת ב"כ הנאשמים הנאשמים שהינם צעירים לימים נכנסו לתחומי מדינת ישראל לצרכי פרנסה בלבד עקב המצב הכלכלי הקשה השורר בשטחי הרשות והמצוקה הקשה אליה נקלעה משפחתם, כל אחד על פי נסיבותיו האישיות כמפורט בדברי באי כוחם.

ב"כ הנאשמים הדגישו כי הכניסה לישראל נעשתה אך ורק על רקע הצורך שהתעורר לצאת ולפרנס משפחות מרובות ילדים אשר גם חוו חוויות טרגיות במהלך השנים.

ב"כ הנאשמים היפנו לעובדה כי לכניסה לתחומי מדינת ישראל לא נלוותה כל עבירה לרבות לא עבירה האמורה להכשיר את השהייה הבלתי חוקית בארץ וכל כולה של הכניסה לתחומי מדינת ישראל היתה בשל מצוקה כלכלית קשה אליה נקלעו הנאשמים.

ב"כ המאשימה מנגד עותרת להטיל על הנאשמים שניהם, עונשי מאסר בפועל לצד מאסר על ת נאי שכן לדבריה הפרת הריבונות של מדינת ישראל צריכה לקבל מענה בדמות ענישה מרתיעה. ב"כ המאשימה מדגישה כי בכל הנוגע לנאשם 2 מדובר במי שנכנס ארצה פעמיים ועל אף שהוזהר וידע כי כניסה נוספת לתחומי מדינת ישראל תוביל להבאתו בפני בית המשפט, לא הפנים את האיסור ושב ונכנס לתחומי מדינת ישראל ללא אישורים.

בתי המשפט הביעו לא אחת את צערם על המצב הקשה השורר בשטחי הרשות, אך שבו והבהירו כי אין בכך כדי להוות עילה והצדקה לעבור על חוקי המדינה ולפגוע בריבונותה.

בתיק רע"פ 3173/09 מוחמד פארג'ין נ' מדינת ישראל התווה בית המשפט העליון את רף הענישה בנוגע לעבירות של שהייה בלתי חוקית בתחומי מדינת ישראל כאשר בית המשפט קובע כי במקרים בהם מדובר בשהייה ראשונה שלא כדין ואם אין נילווית ל כניסה עבירה אחרת ואין הקשר בטחוני וככל שמדובר בשהייה קצרה מאוד בישראל, ניתן להסתפק במאסר על תנאי תוך החתמת הנאשם על התחייבות כספית שלא לחזור על המעשה ותוך שילוחו לשטחי הרשות ללא שיהוי.

אשר לשהייה שניה שלא כדין העונש הראוי הוא מאסר בפועל לשם הרתעה ואורכו צריך להיגזר מנסיבות המקרה והנאשם כך שיחוש שהדבר אינו כדאי ועם זאת יובאו בחשבון נסיבות המצוקה.

לפיכך בשוקלי את נסיבות המקרה, את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, את העובדה שאין לחובתם כל עבר פלילי, מטרת כניסתם ארצה והעיתוי ותוך ששמה אני לנגד עיני את הנחיית בית המשפט העליון בכל הנוגע לרף הענישה הראוי ולאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, אני מטילה על הנאשמים את העונשים הבאים:-

הנאשם 1 –

א.מאסר על תנאי למשך 4 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור את העבירה בה הורשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו .

ב.התחייבות כספית על סך 5,000 ₪ שלא יעבור את העבירה בה הורשע בתוך 3 שנים מיום שחרורו.

אי חתימה על ההתחייבות תגרור מאסר בן 5 ימים.

הנאשם 2 –