מדינת ישראל נ' קופרשטין

הכרעת דין

בפתח החלטתי אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בתיק זה וזאת מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה בניגוד לתקנה 67(א) בתקנות התעבורה.

לשונו של החוק בתקנה זו ברורה לחלוטין, ואין צורך בפרשנות שיפוטית מורכבת לצורך הבנתו.

כך קבע המחוקק:

"נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים

את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך"

המשמעות הפשוטה של החוק מטילה על נהג חובה לאפשר להולך רגל במעבר חצייה להשלים בבטחה את החצייה, ואם יש צורך בעצירת הרכב לשם כך, חובה עליו לעשות זאת.

יחד עם זאת, אין החוק קובע חובה של עצירה לפני מעבר החצייה, אלא חובה לאפשר השלמת החציה של הולך הרגל בבטחה.

בפרשה שבפני טען הנאשם כי התקרב למעבר בו חצה הולך רגל נכה.

לטענתו הוא עצר, הולך הרגל חלף את רכבו, ולאחר שחלף גם על פני ניידת שעמדה במקביל אליו, ולאחר שהניח את קביו על המדרכה ממול, ובעוד גופו מתחיל לעבור למדרכה, רק אז החל בנסיעה כאשר הניידת שלצדו חוצצת בינו לבין הולך הרגל ובכך אפשר הוא לאותו אדם את השלמת החצייה בבטחה.

גם אם אשאיר ב"צריך עיון" את שאלת השלמת החצייה בפרשה זו כאשר הקביים כבר על המדרכה וחלק מגופו של הולך הרגל על הכביש הרי שעדות השוטרים עצמם לאירוע מטילה לגבי תיאורם אותו ספק ממשי:

בעוד ע.ת 1 טען בעמוד 2 שורה 19:

"הולך הרגל שחצה את רחוב בן יאיר מצד שמאל לצד ימין...:

"הגיע הנאשם עם רכבו ונעצר בצד ימין שלי"

טען ע.ת 2 בעמוד 4 שורה 25 :

"עצרנו ונתנו להולכי רגל שעברו בצד ימין שלנו ובא פתאום רכב מצד שמאל וחתך אותנו"
"הולך הרגל היה בצד ימין שלנו"

המדובר בסתירה מהותית בדברי שני העדים כאשר כל עד מתאר את אותו אירוע ממש בצורה הפוכה מחברו.

לא ניתן לבסס קביעה עובדתית מעבר לכל ספק סביר כתוצאה מדברי עדי התביעה כאשר כל אחד אוחז בתרחיש שונה של אותו אירוע ממש.