מדינת ישראל נ' קומיסרוב

החלטה

1.בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, על פי סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1986 [להלן: "חוק המעצרים"].

2.כנגד המשיב הוגש ביום 03.05.2010 כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.כנטען בכתב האישום, בתאריך 01.05.2010, תקף המשיב את המתלונן – אברהם ביטון [להלן: "אבי"], בכך שזרק לעבר ראשו בקבוק זכוכית בו אחז וניפצו, משך את ידו ולפת את צווארו, תוך שהוא מוריד את ראשו לכיוון הרצפה, וזאת בעקבות הערתו של אבי כלפי המשיב ביחס לחברתו [להלן: "סעיף 1 לאישום"].

בהמשך, נחלץ חברו של אבי – מר כפיר טולדנו [להלן: "כפיר"], - לעזרתו, תוך שהוא הודף את המשיב מחברו. או אז- חברו שניים אחרים, שזהותם אינה ידועה, אל המשיב ותקפו ביחד את כפיר, בכך שהלמו בו באגרופים, כשכפיר משתחרר מאחיזתם ונמלט במעלה המדרגות [להלן: "סעיף 2 לאישום"].

מיד ובסמוך, נטל המשיב כיסא מקיוסק סמוך ותקף את כפיר, בכך שזרק את הכיסא לעברו ופגע בידיו [להלן: "סעיף 3 לאישום"].

בהמשך נטל המשיב מאפרה משולחן במקום והלם באמצעותה בראשו ובפניו של כפיר [להלן: "סעיף 4 לאישום"].

כתוצאה ממעשיו של המשיב, נגרמו למתלונן – אבי = אדמומיות בחזה, ולכפיר – סימנים על ידיו, אדמומית באפו וכאבים בראשו.

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב במיוחס לו, שתמציתן: עדויות המתלוננים, עדויות שתי הקטינות שהיו עדות ראייה, סימני חבלה שנצפו בידי שוטרים, מזכרי שוטרים וקובץ מדיה ממצלמות האבטחה המתעד חלק מן האירוע.

5.ב"כ המשיב, לעומת זאת, טוען כי אין בחומר החקירה, ראיות לכאורה להרשעת המשיב במיוחס לו, וזאת עקב נוכחותם של אחרים בזירת האירוע, אשר לא נתפסו, שיש וניתן לייחס להם את המעשים המתוארים בסעיפים 2-6 לכתב האישום, שעה שלא הוכח כי הם אכן חברו יחדיו למשיב.

לא זו אף זו: לטענת ב"כ המשיב, מן העדויות עולה כי אותם המעשים המתוארים בסעיפים 2-6 לכתב האישום, יש לייחסם דווקא ל"אותם אחרים" ולא למשיב עצמו, כפי שבא לידי ביטוי אף מניסוח סעיף 2 לכתב האישום, עת נכתב בו כי: "חברו שניים אחרים ותקפו את כפיר".

אי לכך, לטענתו, אף החבלות המתוארות בסעיף 6 לכתב האישום – ככל שאלה נגרמו – נגרמו הם על ידי "אותם אחרים", ולא על ידי המשיב.

באשר לחבלות המתוארות בעובדה מס' 5, הרי שאין לכך, לטענת ב"כ המשיב, כל ביטוי כפי שנכתב במזכר של השוטר אורי מיום 02.05.2010.

באשר לעובדות המתוארות בסעיף 1 לכתב האישום, הרי שהמשיב מודה בהתרחשותן, אך זאת לטענתו, בעקבות תקיפתו של המתלונן ולאחר שהמשיב: "ככל הנראה עשה איזה תנועה שהרגיזה את המתלוננים".

ואולם, לטענתו, אין בעובדות אלו המתוארות בסעיף 1 כדי להקים יסודות העבירה המיוחסת לו – שעה שלא נצפו חבלות אצל המתלונן.

6.דיון

6.1בהליך זה שמכוח סעיף 21 לחוק המעצרים, אין ביהמ"ש מכריע בדין אם לחייב

נאשם או לזכותו, ואין להידרש לבקשה למעצר כמי שהיתה הכרעת דין.

6.2השאלה הנבחנת היא: קיומו של פוטנציאל הרשעתי בראיות גולמיות אשר מבססות אשמה מעל לכל ספק סביר וזאת להבדיל מבחינת ראיות בהליך העיקרי – ששם נבחנת השאלה: האם יש בראיות העומדות לחובת הנאשם, כמות שהן, כדי להקים בסיס להרשעה אם יינתן בהן אמון.