מדינת ישראל נ' קוזמנקו

החלטה

לפני טענת "אין להשיב לאשמה".

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בחוסר זהירות וגרם חבלה של ממש, בניגוד לתקנה 21 (ג) לת"ת בקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה. בכתב האישום נטען כי הנאשם נהג ברחוב ויצמן בת"א מצפון לדרום והגיע לצומת עם רחוב דוד המלך, שם החל לפנות ימינה. אותה שעה חצתה את הכביש רוכבת אופניים ברכיבה על אופניה וזאת בחסות האור הירוק להולכי רגל. הנאשם, כך כתב האישום, נהג חוסר זהירות המתבטא בכך שלא הבחין ברוכבת האופניים מבעוד מועד, התקרב אליה יתר על המידה ופגע בה.

בתום פרשת התביעה העלה הנאשם את הטענה כי אין לחייב את ההגנה להשיב לאשמה. ההגנה טוענת כי הואיל ומיוחסת במקרה זה לנאשם עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, היה על ראיות התביעה להצביע על חוסר הזהירות הנטען, דבר שלא אירע. ביתר פירוט נאמר כי לא נבחנה האפשרות לכך שמדובר למעשה בתאונה בלתי נמנעת בשים לב למהירות היחסית בה נסעו מכונית הנאשם ורוכבת האופניים בעת חציית מעבר החצייה. ב"כ הנאשם טוען כי ניתן להסיק מן הראיות דווקא על כך שהתאונה היתה בלתי נמנעת וזאת בהתבסס על כך שרוכבת האופניים ראתה את רכב הנאשם למשך "חלקיק שנייה" ומקביעות בוחן התנועה עולה כי הספיקה לחצות – עד לתאונה – מרחק של 11 מ' ממעבר החצייה.

ב"כ המאשימה טוענת כי טענת "אין להשיב לאשמה" תתקבל רק בנסיבות חריגות כאשר מערכת הראיות שהובאה לחובתו של הנאשם היא כה בלתי סבירה עד כי שום בימ"ש סביר לא יוכל לראות בהן בסיס להרשעה. עוד נאמר כי לצורך הרמת הנטל המוטל על התביעה בשלב זה, די בראיות בסיסיות ואף דלות או במערכת ראשונית של ראיות על מנת לצאת ידי חובה בהליך זה.

דיון

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [ נ"מ] תשמ"ב – 1982 קובע לאמור: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה."

בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו הלכות הקובעות את גדר חובתה של התביעה במסגרת הליך זה. כך נקבע כי כדי שהתביעה תעבור משוכה זו, די בקיומן של ראיות בסיסיות, ואפילו דלות, להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים, כאשר ההתייחסות היא לראיות המפלילות בלבד מתוך כלל הראיות שהוגשו. נקודת המוצא היא שהראיות זוכות - בדרך כלל - למלוא האמון והמשקל הראייתי, ועדיין יש צורך בראיות במידה היוצרת מערכת ראיות ראשונית המעבירה את נטל הבאת הראיות לכתפי הנאשם (ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה (1950),פ"ד ד 504; ע"פ 732/76 מ.י. נ' כחלון פ"ד לב(1) 170, 179-180 ( 1981)).

בענייננו סבורני כי התביעה עמדה בנטל המוטל לפתחה בשלב זה של ההליך וזאת לאור הראיות הבאות שהובאו (תוך בידוד הראיות המפלילות מיתר הראיות שהוגשו):

רוכבת האופניים העידה כי עמדה עם אופניה לפני מעבר החצייה יחד עם הולכי רגל נוספים באור אדום עד להתחלפות האור ברמזור לירוק. רק לקראת סיום החצייה הגיעה מכוניתו של הנאשם ופגעה בה. בוחן התנועה, מר צמח, אישר כי רוכבת האופניים נפגעה לאחר שהספיקה לחצות 11 מ' מתוך 14 מ' (מלוא רוחב מעבר החצייה). עד זה ציין עוד כי מקו העצירה יש לנאשם שדה ראייה פתוח של 20 מ'. הנאשם פנה ימינה בצומת כאשר לו ולרוכבת האופניים היה אור ירוק משותף ברמזור. הנאשם ציין בהודעה במשטרה כי הוא מודע לקיומו של אור ירוק משותף לכלי רכב ולהולכי רגל באותו רמזור והוא אף הבחין בהולכי רגל על מעבר החצייה ולכן נסע בנסיעה איטית. מעדות ד"ר זילברברט עולה כי לפי סוג החבלה של רוכבת האופניים ניתן לומר כי הוא נגרם כתוצאה של פגיעת רכב הנאשם בה ולא להפך.

לטעמי, התביעה הציגה מערכת ראיות ראשונית ובסיסית שדי בה, בשלב זה, כדי להצביע לכאורה על כך שהנאשם נהג חוסר זהירות בעת שפנה ימינה ופגע ברוכבת האופניים בעת שזו חצתה את מעבר החצייה. לנאשם היה שדה ראיה פתוח של 20 מ'. הוא פנה ימינה באיטיות בידיעה שהולכי רגל חצו אותה עת את מעבר החצייה. רוכבת האופניים, לפי גרסתה, החלה בחציית מעבר החצייה ממצב סטטי והחלה בחציית מעבר החצייה באור ירוק וכמעט סיימה את החצייה בעת שנפגעה.

אכן, התביעה לא הביאה אמנם ראיות בנוגע למהירות היחסית של רכב הנאשם ורוכבת האופניים בעת החצייה ולא הוכח, למשל, כי מדובר בתאונה בלא הייתה בלתי נמנעת. אולם, כאמור, בשלב זה כאמור יוצאת התביעה ידי חובה בהצגת מערכת ראיות ראשונית בלבד על מנת להעביר לנאשם את הנטל להראות כי לא התרשל ועשה כל שניתן על מנת להימנע מביצוע העבירה. בנטל זה עמדה לדעתי התביעה.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית.

אני קובע את התיק לפרשת ההגנה ליום 7.5.14 שעה 11.30

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: