מדינת ישראל נ' קוגן(עציר)

החלטה

בפני בקשת הנאשם שהוגשה בהתאם לסעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לקבוע כי העובדות המתוארות בכל אחד משני האישומים שבכתב האישום, אינן מגלות עבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

לאחר שבחנתי את נימוקי הבקשה, את תגובת המאשימה ותשובת הנאשם לגביה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

כתב האישום

על פי הנטען באישום הראשון, נכנס הנאשם בבוקרו של יום 12.3.2013 או בסמוך לכך, לסניף בנק הפועלים בכיכר מאירוף בחיפה, על מנת לשדוד את הסניף. הנאשם הציג בפני אחת מפקידות הבנק פתק שהכין מבעוד מועד, בו נרשם "זה שוד תכינו 13,000 ₪ בלי טעויות בשקית" ודרש מהפקידה באמצעותו כסף. בנוסף איים הנאשם בעל-פה על הפקידה כי לא תזוז. הפקידה, בפחדה מהנאשם, העבירה לו 6,500 ₪ שהיו בקופת סניף הבנק, תוך שהיא מציינת כי הסכום של 13,000 ₪ אינו מצוי בקופה. בשלב זה נטל הנאשם את הכסף ונמלט מהמקום.

בגין מעשים אלו יוחסה לנאשם עבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק.

באישום השני נאמר כי ביום 21.3.2013 בשעה 8:30 או בסמוך לכך, נכנס הנאשם לסניף בנק פועלי אגודת ישראל מקבוצת הבינלאומי, המצוי ברחוב ארלוזרוב בחיפה, על-מנת לשדוד את הסניף. הנאשם הציג בפני אחת הפקידות בבנק פתק שהכין מבעוד מועד ובו נרשם "זה שוד תשים 13,000 ₪ בלי טעויות בשקית" ודרש ממנה באמצעותו כסף. הפקידה, בפחדה מהנאשם, העבירה לידיו כ- 15,820 ₪ שהיו בקופת סניף הבנק. הנאשם נטל את הכסף ונמלט מהמקום.

בגין מעשים אלו יוחסה לנאשם עבירת שוד נוספת, לפי סעיף 402(א) לחוק.

טענות הצדדים

לטענת ב"כ הנאשם, עובדות כתב האישום אינן מצביעות על רכיב של אלימות או איום באלימות, הנדרשים לצורך התגבשות יסודות עבירת השוד. לדבריו, האיום שלכאורה נשקף מהתנהלות מרשו בשני האישומים, ובכלל זה המילים המיוחסות לו באישום הראשון – "לא לזוז", אינו מהווה איום מפורש באלימות, אלא לכל היותר מדובר באיום כללי ולא מוגדר הזהה לאופי האיום בעבירה של דרישת נכס באיומים. בהקשר זה הפנה הסנגור לשני תיקים דומים, שם המירה המדינה את סעיף האישום לדרישת נכס באיומים ונמנעה מלייחס לנאשמים עבירת שוד. עוד ראה הסנגור להפנות לכך שבמקרה דידן הגיע הנאשם לכאורה לבנקים ללא כלי נשק, מבלי שאיים לעשות שימוש בנשק, והמקרים לא הסתיימו בפגיעה בנפש.

ב"כ המאשימה טענה מצדה כי המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום מקיימים הן את היסוד הנפשי והן את היסוד העובדתי של עבירת השוד. בהקשר זה הפנתה לכך שדי באיום לנקיטה באלימות, בין אם זה איום מילולי ובין אם בהתנהגות, בין אם מפורש ובין אם במשתמע, ובלבד שיהא זה איום שאובייקטיבית יש בכוחו להטיל פחד בלב האדם הממוצע במידה המאלצת אותו להיפרד מרכושו בניגוד לרצונו. עוד טענה המאשימה כי השוני בין עבירת השוד לבין העבירה של דרישת נכס באיומים אותה מציע הסנגור, לא מצוי באלמנט האיום, הזהה בשתי העבירות, אלא דווקא ביסוד הכוונה הפלילית. כך, בעוד שבעבירת השוד נדרשת "כוונת שוד", היינו – נקיטת איומים או אלימות כדי להבטיח את הגניבה, הרי שבעבירה של דרישת נכס באיומים הדגש מושם על יצירת האילוץ למסור דבר מה.
בהתייחס לפסיקה אליה הפנה הסנגור, ציינה המאשימה כי מדובר בשני תיקים בהם הושגו הסדרי טיעון, ולפיכך אין ללמוד מהם דבר לעניין המקרה הנדון.

בתשובתו לתגובת המדינה, העלה הסנגור טענה חלופית לפיה עומדת לנאשם הגנה מן הצדק, לפי סעיף 149(9) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, זאת בשל אכיפה בררנית ובלתי שוויונית של הדין הפלילי. לשיטתו, אכיפה בררנית זו באה לידי ביטוי בהגשת כתב אישום נגד הנאשם בגין עבירת שוד בעוד שבמקרים דומים נוהגת המאשימה לייחס לנאשמים הוראות חיקוק אחרות, קלות יותר.

דיון

היסוד העובדתי של עבירת השוד מצוי בסעיף 402 לחוק הנוקט לשון "מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס". נקבע בהקשר זה כי "איום" יכול ויהא איום מילולי, מפורש או משתמע, ויכול שיהא איום בהתנהגות, ובלבד שיהא זה איום, שאובייקטיבית יש בכוחו להטיל פחד בלב האדם הממוצע, במידה המאלצת אותו "להיפרד" מרכושו בניגוד לרצונו. (ראו – קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2005, עמ' 753 והפסיקה המובאת שם בהערות 25 ו- 26).
העובדה שהשוד בוצע באמצעות פתק בלבד, מבלי שנעשה שימוש בכלי נשק כזה או אחר, אינה גורעת מאפשרות קיומו של רכיב האיום הנדרש לעבירת השוד. בעניינינו, מדובר בשני מקרי שוד המיוחסים לנאשם, בהם הוא נכנס לשני מוסדות בנקאיים לאור יום, תוך שעשה שימוש בפתק שהכין מבעוד מועד, ובו דרישה להכניס לשקית סך 13,000 ₪ "בלי טעויות". האיום באלימות המשתמע ממעשיו של הנאשם בא לידי ביטוי הן בעצם כניסתו לבנק לאור יום ודרישת כספים לא לו, הן באמירה "זה שוד" אשר משמעותה בחברה מרמזת על איום באלימות אם לא יצייתו להוראותיו, והן בהוראה "בלי טעויות", שמטרתה להתריע בפני מקבלי הפתק על העתיד לבוא, אם וככל שלא יצייתו לדבריו.

יפים לענין זה הדברים שנאמרו בע"פ 2678/12 סלאמה אבו כף נ' מדינת ישראל (15.1.2013):

"בית משפט זה חזר והדגיש את החומרה שבעבירת השוד, לאור יום, אף אם מדובר בפתק שהוגש לפקידת הדואר והגם שהשוד בוצע ללא נשק קר או חם. מעשה כזה, למרבה הצער, פוגע קשות בתחושת ביטחון העובדים.

לצערנו, סניפי דואר ומקומות נוספים כדוגמתם הפכו ל"טרף קל" בידי עבריינים, גם כאלה המכורים לסמים ומבקשים לממן את צרכיהם באמצעות ביצוע עבירות מסוג זה. בנסיבות אלה, צודקת באת כוח המשיבה בטענתה, כי חובה להגן על כלל הציבור מפני עבריינים מסוג זה על ידי הרחקתם מהציבור לשם הגנה על ביטחונו (ראו ע"פ 4204/07 סוויסה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.10.2008); ע"פ 4177/06 מדינת ישראל נ' אבו הוידי [פורסם בנבו] (21.6.2006))".