מדינת ישראל נ' קוגמן(עציר)

החלטה

לאחר עיון בתיק החקירה, עולות העובדות הבאות:

מדובר בבני זוג קשישים, עריריים, המתגוררים בצוותא שנים רבות ונתמכים בגמלאות ביטוח לאומי. בני הזוג מוכרים למחלקת הרווחה ומטופלים על ידה עקב תלונות הדדיות על אלימות.

המתלונן הינו אדם חולני, ככל הנראה סובל מפיגור קל, ואינו מסוגל לטפל בעצמו ועל כן תלוי במידה רבה במשיבה. המשיבה עצמאית מבחינה תפקודית אך מתקשה לטפל בכוחות עצמה בבית ובמתלונן ולפיכך ביקשה זה מכבר שיילקח לבית אבות. המתלונן אינו רוצה בכך ועל כן נמנעת מחלקת הרווחה מלהוציאו מהבית בניגוד לרצונו – נסיון לכך נעשה בימים האחרונים וסוכל עקב התנגדותו.

המשיבה כועסת על אזלת ידן של רשויות הרווחה, ורואה בהן מי שרק באות לתחקר ולרשום ולא לתת עזרה ממשית לה היא זקוקה.

האירוע נשוא האישומים החל בכך שבמהלך מריבה השליכה המשיבה סכין מריחה וסכין לחם לעבר המתלונן (אין אינדיקציה כי הסכינים פגעו בו). לאחר שהגיעה שוטרת לדירה בעקבות דיווח שכנה על האירוע, הרימה לעברה את הסכין. המשיבה עוכבה ולאחר התייעצות עם גורמי הרווחה החליטה המשטרה לשחררה, ולנסות להעביר את המתלונן לבית אבות, אך אפשרות זו סוכלה עקב התנגדותו. לאחר שהגיעה עו"ס לביקור בדירה, איימה עליה המשיבה בכך שתרצח את המתלונן ותתאבד, שתשרוף את הבניין, וכן הניפה לעברה מגב. אתמול נעצרה המשיבה והובאה לבית המשפט, והמשטרה ביקשה לשחררה בתנאי של הרחקה מבית המגורים. ברם, אפשרות זו לא היתה ואינה מעשית מאחר ולמשיבה אין לאן ללכת, בהעדר מקור כספי למימון שהיה במלון והעדר קרובי משפחה שיקחו אותה תחת חסותם. ודאי שבגילה המתקדם לא ניתן לשחררה בהרחקה ללא הבטחת מקום מגורים מתאים.

לפיכך הוריתי על מעצרה לצורך עריכת בדיקה פסיכיאטרית ראשונית שתעמוד על מסוכנותה למתלונן. המשיבה נבדקה בבי"ח גהה והתקבלה חוות דעת ראשונית בעניינה. ממכתב הפסיכיאטר הבודק לא עולה כל פסיכופתולוגיה. המשיבה שללה כוונות תוקפניות כלפי המשיב, בו היא מטפלת לאורך השנים, הביעה דאגה לו בהעדרה מהבית, ושללה אובדנות. אישרה כי פעלה במצב של רוגז הנובע מנסיבות חייה והקשיים עמם מתמודדת. לא נמצא צורך בטיפול תרופתי או אשפוז.

המשיבה הודתה בחקירתה בזריקת הסכינים ולדבריה עשתה כן עקב רוגז על המתלונן שמקשה עליה בניהול היומיומי של הבית ומצריך טיפול רב. כן הודתה בהשמעת איומים לעבר העו"ס.

נראה לי כי בשקלול נסיבות המקרה, המצביעות על כך שהמשיבה לא עשתה נסיון של ממש לפגוע במתלונן אלא רק הביעה בדרך פסולה את רוגזה כלפיו, ע"י השלכת סכיני מטבח, סבורתני כי רמת המסוכנות שלה כלפי המתלונן אינה מצדיקה את מעצרה, וכי אין חשש ממשי שתפגע בו לרעה במתכוון שכן ניכר כי היא דואגת לשלומו.

לאור העובדה שהמשיבה הינה אשה קשישה וחלשה גופנית, שמצבה הנפשי נמצא תקין, ואינה מסכנת בדרך ממשית כלשהי את עובדי הרווחה ו/או השוטרים הבאים עמה במגע – להבדיל מניבול פה ומחוות דמונסטרטיביות של כעס – לא מצאתי כי קיימת מסוכנות בדרגה המקימה עילת מעצר.

לפיכך, הפתרון למצוקתם ההדדית של בני הזוג צריך להימצא במסגרת רשויות הרווחה ולא במסגרת בית המעצר ו/או הליכי המשפט.

אני מורה על שחרורה של המשיבה בהתחייבות עצמית בסך 3,000 ₪.

אני מעמידה את המשיבה בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך 6 חודשים, כדי שביחד עם גורמי הטיפול האחרים, יסייע שה"מ במציאת פתרון אפקטיבי לבני הזוג.

המשיבה מוזהרת, כי נקיטת כל פעולת אלימות כלפי המתלונן תביע למעצרה או הרחקתה מהבית.

ניתנה היום, ד' סיון תש"ע, 17 מאי 2010, במעמד הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: