מדינת ישראל נ' קובודי(עציר)

החלטה

כללי

עצור עד תום ההליכים ביקש לצאת את בית האסורים לכמה שעות, על מנת להשתתף בחתונת אחותו. המדינה מבקשת לחלט הערובות שהופקדו לצורך מימוש משאלתו של אותו עצור, לאחר שאמנם חזר במועד לבית הכלא, אולם מתוך גופו נפלטו שתי מנות הרואין ועוד שש מנות חשיש, שאין חולק כי נבלעו במהלך אותן שעות דרור.הרשאית המדינה לבקש חילוט הערובות שהופקדו לצורך יציאת העציר לחתונת אחותו, או שמא תרופתה היחידה מצויה בחוק העונשין, על דרך העמדתו לדין פלילי, ותו לא? היש ממש בטענת ההגנה, לפיה ההחלטה בגינה הופקדו הערובות נועדה - בהיעדר תנאי מפורש אחר - אך להבטיח התייצבותו של החוגג בחזרה בבית המעצר, בתום פרק הזמן שנקצב לו? זו היא הפלוגתא שבפניי.

העובדות

העובדות הצריכות לענייננו אינן שנויות במחלוקת, כמפורט להלן.

נגד יצחק קובודי, המשיב לבקשת המדינה לחילוט ערבויות שלפניי (להלן: "המשיב"), הוגש בחודש דצמבר 2010 כתב אישום המייחס לו גניבת רכב תוך שהוא נוהג בו בפסילה שהושתה עליו אך בחודש פברואר אותה שנה, הכשלת שוטרים והתנגדות למעצר חוקי. לחובת המשיב, שאך מלאו לו ח"י שנים, נימנו שתי הרשעות קודמות בלא פחות מששה עשר (16) תיקים פליליים, כמחציתם בעבירות שבל"ר וכמחציתם בעבירות של גניבת רכב. חרף העובדה שהמשיב נשפט כקטין על אותן העבירות, הדבר לא מנע את בית המשפט לנוער משליחת בן התשחורת למאסר בן עשרה חודשים, ממנו שוחרר אך ביום 10.10.2010, דהיינו - רק זמן קצרצר עובר לביצוע העבירות נושא כתב האישום הנ"ל. מעל ראשו של המשיב אף עמד מאסר מותנה בן תריסר חודשים,אשר למרבה הצער לא הניאו מביצוע העבירות שיוחסו לו, לכאורה, בכתב האישום.אם לא די בכל אלה, הרי שבעת מעצרו של המשיב, הוא שיחרר חרצובות לשונו נגד השוטרים בתחנה, תוך שהוא מאיים עליהם, בהבטיחו כי עוד יגיע הרגע בו יהרוג אותם, או שסתם יבצע בהם מעשים כאלה ואחרים, שלא זה המקום לפרטם.

ביום 2.1.11 הוריתי איפוא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אגב וויתור על שירותיו הטובים של שירות המבחן, הואיל ובנסיבות הענין ראיתי בכך ברכה לבטלה. ערר על החלטה זו נדחה, לאחר דילוג מהיר על מהמורה בדמות טביעת אצבע חסרה, שהמשטרה החרוצה השכילה להשלים, מניה וביה.

זמן קצר לאחר הדברים האלה הגיש המשיב בקשה לצאת את בית המעצר לשם נטילת חלק בחתונת אחותו. נוכח הקרבה הראשונית הודיעה המדינה, בהגינותה, כי לא תתנגד ליציאה האמורה, בכפוף לערבויות גבוהות ולליווי צמוד של מפקחים מתאימים. עוד באותו היום קיבלתי איפוא את הבקשה, והתניתי את הדבר בהפקדת ערבות צד ג' של המפקחים, בגובה של 4,000 ₪.

 ביום 24.2.12 התקבלה הודעה בהולה מאת השב"ס (שעמדתו לא נשמעה עובר לכך), לפיה המשיב הוא ברנש "בעל התנהגות שלילית", שצבר עבירות משמעת, ואף קיים חשש שיברח לחו"ל. השב"ס ביקש את בית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו, חרף עמדת המדינה, הנזכרת לעיל, ובהתאם קבעתי כי החלטתי תעמוד בעינה, אולם המשיב יפקיד עוד 10,000 ₪ והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ, וכך היה.

לימים התברר, עם פליטת הסמים מגופו של המשיב, כי בעת שיצא המשיב לאותה החתונה - הוא בלע את אותן המנות הנזכרות ברישא להחלטתי, ומכאן בקשת התביעה לחילוט ערבויותיו (להלן: "הבקשה"). לציין, כי למהלך זה של התביעה קדם מהלך זריז של ההגנה, בנסיון לקבל בחזרה את הערובות, נוכח חזרת המשיב אל בית המעצר במועד שנקצב, אולם זה עלה על שרטון, מסיבות שאינן רלוונטיות לענייננו.

הבקשה הוגשה ביום 21.11.12, וביום 13.2.12 - לאחר מספר דחיות ביוזמתה של ההגנה - קיימתי דיון בבקשה, ובסופו דחיתי מתן החלטה זו, והרי היא לפניכם.

דיון: הבקשה לחילוט ערבויות - בדין יסודה

לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בפסיקה אליה היפנו, מצאתי כי הדין עם התביעה, הכל כמבואר וכמפורט להלן.

עיקר טענתה של ההגנה היא, כאמור, כי הערבויות שעליהם חתמו המבקש ומפקחיו לא נועדו אלא להבטיח את שובו לבית המעצר, במועד שנקבע. אליבא דהמשיב, משלא נקבעה כל תניה נוספת בהחלטתו הקצרה של בית המשפט, אין להוסיף עליה עוד תנאים, ויהיו אלה "ברורים מאליהם" ככל שיהיו.

ההגנה משליכה יהבה על החלטת כבוד השופט חשין (כתוארו אז) במסגרת בש"פ 1760/01 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ"ה (5)1, שם קיבל בית המשפט העליון ערר שהגיש פלוני, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי 15,000 ₪ שהופקדו על ידו לשם הבטחת התייצבותו, לא יוחזרו לו נוכח ערעור שהגישה המדינה על עונשו, מכיוון שטרם תמו ההליכים בענייינו. כבוד השופט חשין בחן בהחלטתו את מהותו של כתב הערובה בדיון הפלילי, וקבע כי בית המשפט יכול לקבוע תנאים לשחרורו של אדם אם הוסמך לכך, וככל שהוסמך לכך, ואף רשאי הוא להוסיף תנאים, סבירים, והכל כעולה מקריאת סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.המקרה שבא לפני כבוד השופט חשין היה אחר לגמרי מזה המונח לפניי, בכל הכבוד. ברי, כי אין דומה מצב של אדם שנשפט, הורשע וריצה את עונשו, המבקש לקבל בחזרה לידיו את ערבויותיו, חרף ערעור שהוגש נגדו, כהרי התנהגותו הבוטה של המשיב כאן. ספק בליבי אם כבוד השופט חשין היה קובע בעניינו של המשיב דנא את הכלל הדווקני שקבע בעניינו של פלוני. ואולם, אין לכחד: החלטתו של כבוד השופט חשין עקרונית היא, וזרועותיה פרושות לצדדים רחב, כך שלכאורה היא אוספת לחיקה גם את המקרה דנן.גם הנסיון לאבחן המקרה דנא ממקרהו של פלוני על רקע מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ושחרורו במסגרת בקשה שאינה אלא בקשה לעין חוזר - עלה בתוהו, שכן זה בדיוק המקרה בהחלטת כבוד השופט חשין. גם שם נעצר אותו פלוני עד תום ההליכים, שוחרר במסגרת עיון חוזר, והתנאי נושא ההחלטה נקבע במסגרת אותה ההחלטה, כמצב הדברים שלפניי, והנה הדרא קושיא לדוכתיה.

ואולם, אל מול גישתו של כבוד השופט חשין בענין פלוני, עומדת החלטת כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז), בענין אלי שזירי (בש"פ 6055/09; פורסם בנבו).שזירי נשלח למעצר בית בגין החזקת אקדח שלא כדין. שזירי הקפיד שלא לצאת את ד' אמות הבית בו היה עצור, אלא שהוא מצא לתקוף באופן חמור אשה שבאה לבקרו שמה. למותר לציין, כי בתנאי השחרור שנקבעו לשזירי, לא נקבע כי שומה עליו להימנע מלעבור על החוק, ולא נאמר דבר וחצי דבר על האיסור לתקוף פלוני או פלונית בביתו.בית המשפט העליון לא התרשם כל עיקר מאי-הפרת מעצר הבית על דרך יציאה מן הדירה, ובהתאם קבע - את המובן מאליו, לגבי דידי - כי ביצועה של עבירה בתוככי אותה הדירה "מהווה הפרה של מעצר הבית" (שם, בסעיף 4 להחלטה).

ההחלטה בענין שזירי נכונה ומתאימה יותר לענייננו מפרשת פלוני, הן מבחינת עובדותיה, לרבות סוגיית ההפרה, והן מבחינת הגישה והמדיניות המשפטית הראויה. בין גישת כבוד השופט חשין דלעיל ולבין גישת הנשיא גרוניס, חלקי עם האחרון, ולאו דווקא מטעמי אקטואליה, כמוסבר להלן.

שופט, תורן מעצרים, שאך חתם על החלטה לפיה פלוני מסוכן לציבור ועל כן ייעצר עד תום ההליכים, המתבקש לאשר יציאת אותו פלוני לחתונה או לאירוע אחר, ניצב אל מול דילמה קשה. הרי אך לפני זמן קצר קבע כי שום חלופה לא תסכון בכדי להקהות את מסוכנותו של אותו נאשם, ועל כן - ובלית ברירה ממש - הוא עוצרו עד תום ההליכים. עתה, אל מול קביעה זו, אמור בית המשפט לקבוע (על פי רוב אל מול התנגדות נחרצת, ובדין, של התביעה) - ולו למספר שעות - את ההפך הגמור, ולהורות על שחרור אותו הנאשם לחופשי, בפיקוח כזה או אחר, שלא פעם נפסל על ידי שירות המבחן בתסקירו או על ידי בית המשפט עצמו. היציאה לאירועים כגון אלה מתבצעת על פי רוב שלא בליווי שב"ס, הסולד - לפחות כך עולה מנהליו בנדון - מאירועים רבי משתתפים.רוצה לומר: ההנחה היא, עובדתית ואמפירית, כי רוב רובם המכריע של העצורים עד תום ההליכים נעצרים מחמת היעדר חלופת מעצר שתאיין, או למצער - תקהה, את מסוכנותם (ולא, למשל, מפאת החשש להימלטות מן הדין). מכאן, שהתנאים שנקבעים במסגרת החלטה המאפשרת לפלוני לצאת מהמעצר עד תום ההליכים בו הוא נתון, אם לחתונה ואם חלילה להלוויה - נועדו בעיקר להבטיח כי אותו משוחרר לשעה לא יהין ולא יעז לסכן הציבור, בביצוע עבירות נוספות. אמת נכון הדבר, כי הערובות נקבעות גם לצורך חזרתו של המשוחרר לבית המעצר, אולם במקרה של עצור עד תום ההליכים - אדם מסוכן שלא נמצאה לו חלופת מעצר - זו היא בפירוש מטרה משנית.ודוק: לו היתה המטרה העיקרית מניעת הימלטותו של הנאשם מן הדין, הרי שמסתמא היו נקבעים בעניינו תנאי שחרור, ומלכתחילה לא היה נעצר עד תום ההליכים. רק העובדה שלאותו נאשם אין חלופת מעצר שתהלום את מידותיו ואת הסיכון הנשקף ממנו - היא שהביאה למעצרו עד תום ההליכים. על פי רוב, החשש להימלטות מן הדין מהווה רק עילה נוספת למעצר עד תום ההליכים, אולם נדירים הם המקרים בהם פלוני נעצר עד תום ההליכים רק מפאת החשש שיימלט מאימת הדין. אמור מעתה: הערובות הנקבעות בצידה של החלטה המאשרת לפלוני, עצור עד תום ההליכים, לצאת - כחריג - לאירוע משפחתי, "שייכות" וקשורות בעיקר לסיכון הנשקף הימנו, למעשים ולעבירות שחלילה יבצע עת יצא את בית הכלא. שאלת התייצבותו של הלה בבית המעצר בחצות הליל, שעה לפה שעה לשם, או אף אם בכלל - לא היא שבבסיס קביעת הערובות, או אף ביחס לגובהן.

המסקנה האמורה לעיל אינה נחלתו של בית משפט זה, לבדו. עיון בהחלטות של הערכאות הגבוהות, אשר דנו בעררים על החלטות לאפשר יציאתם של עצורים עד תום ההליכים לאירועים משפחתיים - אישיים, מביאך לאותה המסקנה: לעולם כמעט (אני מסייג רק מטעמי זהירות) יתמקד הדיון אודות מסוכנות העציר, ואם היתה החלטת בית המשפט סבירה, בהיבט זה, ובו בלבד. בהתאם, אף נגזר גובה הערובות.טול, רק לדוגמא, מקרה שבא אך לאחרונה בפני בית משפט זה והגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון. פלוני (אחר), נושא ההחלטה בבש"פ 9721/11 (פורסם בנבו), נעצר עד תום ההליכים בבית משפט זה, לאחר שתקף באורח קשה את אשתו, ולא נמצאה לו חלופת מעצר (כך גם לשיטת שירות המבחן במספר תסקירים), וזאת חרף העובדה שהיה נעדר עבר פלילי. זמן קצר לאחר מעצרו כאמור הגיש פלוני בקשה לצאת לחתונת בנו. בית משפט זה קיבל את הבקשה, וקבע יציאה ליום החתונה, למספר שעות. ערר המדינה על החלטה זו צלח, ובית המשפט המחוזי קבע - לאחר דיון ארוך בשאלת מסוכנותו של פלוני, כי עם כל הצער שבדבר - אין לאפשר היציאה.בית המשפט העליון הסכים לדון בערר שהגיש פלוני, ואף הוא החרה החזיק אחר שתי הערכאות הקודמות, בכך שקיים דיון מעמיק בסוגיית מסוכנותו של פלוני. בסופו של יום התקבל הערר, אך בית המשפט העליון קבע - נוכח מסוכנותו של פלוני – על צמצום שעות היציאה ועל הגדלת את הערובות הכספיות.לא נכתבה ולא נאמרה מילה או חצי מילה, בקביעת תנאי השחרור, אודות האיסור המוטל על פלוני, לבל יפגע באשתו. לא נרמז בתנאי השחרור, כי אוי לפלוני אם תיפול ולו שערה משערות ראשה של אשתו, המתלוננת. ובכל זאת: היהא מי שיהין לחלוק על כך שזו היתה כוונת בית המשפט העליון? האין זו פשיטא, כעולה מהחלטת בית המשפט העליון, כי הערובות הוגבהו - אך ורק לשם הבטחת שלומה של המתלוננת, ולא - בשום פנים ואופן - בכדי לוודא חזרתו של המבקש לבית המעצר בזמן, או בכלל?

הנה כי כן, ברור כשמש, שעת יוצא עציר את בית הכלא כדי להשתתף, כאחד האדם, באירוע משפחתי, הוא מתחייב, בערובות, לנהוג כדת וכדין.בין אם מדובר בתנאי מִכְּללא (ראו למשל את גישת בית המשפט המחוזי בירושלים מפי כב' השופט צבן, במסגרת ב"ש 10339/07 מ"י נ' אסי אבוטבול) ובין אם נובע הדבר מגישה ערכית ושכל ישר, אחת היא לי: ב"חוזה" הנכרת בין בית המשפט לבין מי שהוא מוחזק כמסוכן, לפיו מניחים לרגע בצד את אותה המסוכנות על מנת לאפשר השתתפות באירוע משפחתי, ברי לכל כי הערובות נועדו גם, ואף בעיקר, להבטיח כי המשוחרר לא יפר את אמון בית המשפט ולא יעבור עבירות פליליות.