מדינת ישראל נ' קדוש

הכרעת דין

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

בכתב אישום תמציתי ולקוני, ללא ציון הרקע למעשה המיוחס לנאשם, מתוארות העובדות המקימות את עבירת האיומים ולפיהן בתאריך 3.12.09, סמוך לשעה 03:29, בבית החולים וולפסון בחולון, איים הנאשם על רופא בית החולים דר' אלכסנדר בינשווילי (להלן: "המתלונן") בפגיעה שלא כדין בגופו, בכך שאמר לו "ברגע שתצא מבית החולים אני אחתוך אותך לחתיכות", כל זאת בכוונה להפחידו או להקניטו.

בתשובתו לאישום, כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו, כפירה כללית בטענה שאיים על הרופא ומעבר לכך סתם ולא פרש.

ראיות המאשימה נסמכות על עדותו של המתלונן, שבמועד האירוע היה אחראי על חדר המיון בבית החולים וולפסון.

בעדותו הרחיב גם בתיאור הרקע להתפרצותו של הנאשם, שהגיע, במועד האירוע, לחדר המיון עם תלונה על כאב גרון.

על פי גרסתו, כשהתבקש הנאשם על ידו להמתין בסבלנות לתורו לקבלת הטיפול, התפרץ לעברו והחל לקלל ולאיים עליו שיחתוך אותו לחתיכות כשיצא מבית החולים. לכן, ביקש מאנשי הביטחון להזעיק את המשטרה ועם הגעת השוטרים הגיש את תלונתו נגד הנאשם.

לדבריו, הנאשם עזב את בית החולים כשהגיעה המשטרה למקום.

שוטר הסיור, סמ"ר כהן נופר שהגיע לבית החולים, סמוך לאחר האירוע, בעקבות פנייה שהתקבלה במוקד על אירוע האיומים, שמע מפי המתלונן את גרסתו לגבי תוכן האיומים, שהטיח בו הנאשם והעלה אותם על הכתב, בדוח הפעולה שרשם ושהוגש בהסכמה.

הדברים שנרשמו מפי המתלונן בדוח הפעולה, תואמים במלואם לגרסת המתלונן בעדותו בבית המשפט על דברי האיום שהוטחו בו.

ראיות ההגנה נסמכות על עדותו של הנאשם, שכאמור הכחיש את המיוחס לו. בעדותו קבל על התנהגות המתלונן כלפיו, אשר ביכר על פניו מטופלים אחרים שהגיעו אחריו ואישר כי על רקע זה, בשלב כלשהו, התפרץ וקילל, אך התמיד בטענתו שלא איים ועזב את בית החולים ללא קבלת טיפול.

עם זאת, לא יכול היה הנאשם לפרט את תוכן "הקללות", שלטענתו הטיח ברופא וטען "אני לא יודע בדיוק מה אמרתי".

עיון בדו"ח המעצר של הנאשם, מליל האירוע, מלמד כי תגובתו הראשונית של הנאשם לחשד הייתה "אין לי מה להגיד", כשבחקירתו תחת אזהרה, סמוך לאחר מכן, כשהוטח בו החשד שאיים על הרופא לחתוך אותו לחתיכות, השיב "לא איימתי על אף אחד אולי קיללתי לא איימתי", כשבהמשך סרב להמשיך לשתף פעולה, להתייחס באופן ענייני לחשדות ולמסור גרסה מפורטת על שארע.

עומדות לפניי, לכאורה, גרסה מול גרסה, כשראיות המאשימה מתבססות על עדות יחידה של המתלונן, שאף על פי עדותו במקום נכחו, בעת שהנאשם איים עליו, אנשים נוספים, בהם אחיות, רופא ומאבטחים, שלדבריו היו עדים לאירוע ושמעו את דברי האיום, אך הם לא נחקרו ולא הובאו כעדים מטעם המאשימה.

לטענת ב"כ הנאשם מדובר במחדל חקירתי היורד לשרשו של עניין, פוגע בראיות המאשימה וצריך להוביל לזיכויו של הנאשם ולו מחמת הספק.

אכן, טוב ונכון הייתה עושה המשטרה לו הייתה מעבה את הראיות, על דרך גביית עדויות נוספות מעדי הראייה לאירוע.

אולם, אף שמדובר בעדות יחידה, לטעמי לא עומדת מולה גרסה שיש בה כדי להפריך את אמינות ואמיתות גרסת המתלונן וכפי שציינתי לעיל רק לכאורה עומדות לפניי שתי גרסאות, כשלמעשה רק גרסת המתלונן הינה בעלת תוכן ממשי.

כפירתו של הנאשם, כאמור, הינה כללית "לא איימתי".

בעדותו בבית המשפט, כפי שצוין לעיל, לא ידע למסור פרטים על תוכן דבריו ובמה התבטאו אותן קללות שהטיח במתלונן. יתרה מכך, הוא אף טרח להדגיש כי אינו יודע בדיוק מה אמר.

בעוד בעדותו בבית המשפט טען בפה מלא שהתפרץ וקילל את הרופא, בהודעתו במשטרה, שנמסרה בסמוך לאחר האירוע, רק העלה אפשרות שאולי קילל את הרופא וכאמור לא פירט את תוכנם.