מדינת ישראל נ' קבטי(אסיר) ואח'

החלטה

בעניין המשיב 1 בלבד

לפניי בקשה להתיר את יציאתו של המשיב, אשר עצור עד תום ההליכים בעניינו, לאירוע בר-המצווה של בנו.

על-פי פסיקת בית-המשפט העליון בשורה של החלטות, הדרך הראויה לעצור עד תום ההליכים לפנות בבקשה ליציאה לרגל אירוע משפחתי הינה בדרך של עתירת אסיר. כך למשל, נקבע על-ידי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בבש"פ 5874/02 אטיה נ' מדינת ישראל פ"ד נו(5) 865, 869 (2002) כלדקמן:

"המסלול המתאים להשיג על החלטת השב"ס בעניין כזה הוא בעתירה מינהלית של העצור. המסלול האמור של חופשה מיוחדת בליווי אינו עולה כדי שחרור בערובה, והוא הסעד המינהלי הניתן לעצור, והוא נועד לפתור בעיות הנוגעות לשיקולים משפחתיים והומניטריים המצדיקים יציאה של עצור מהכלא לחופשה קצרה. קיומו של המסלול המינהלי אינו שולל מבית-המשפט סמכות לשחרור בערובה, סמכות שלעולם מצויה בידיו. אין לערב בין סמכות לשחרר בערובה לבין הסמכות המינהלית להעניק חופשה, ובדרך-כלל אין זה רצוי כי בית-המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לשחרר עצור בערובה כדי לאפשר חופשה זמנית ממעצר".

דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר מדובר באירוע מסוג בר-מצוה, אשר מועדו ידוע למשיב מבעוד מועד, ואין המדובר באירוע אשר נודע למשיב ללא כל הודעה מוקדמת.

המבקש מפנה בטיעוניו להחלטת כבוד השופט א' רובינשטיין אשר הורה על שחרור של אדם לאירוע בר-המצווה של בנו. יחד עם זאת, אף כב' השופט רובינשטיין קבע בהחלטתו, כפי שנקבע בשורה ארוכה של החלטות, כי הדרך הראויה במקרים מסוג זה הינה פנייה לשירות בתי-הסוהר במסלול המינהלי, ובדרך של עתירת אסיר. זאת לאור הקושי המובנה בקיומים של שני מסלולים נפרדים לאותה מטרה. כך קבע כב' השופט רובינשטיין במ"ת 19537-06-10 מדינת ישראל נ' דוד אברהם (פורסם בנבו, 23.8.10):

"...המחוקק מאפשר שני מסלולים לעניין זה, כפי שציינה השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 1381/10 מדינת ישראל נ' אליאס [פורסם בנבו] - פניה לשירות בתי הסוהר במסלול המינהלי, ועתירת אסיר בעקבותיו, או פניה בשחרור בערובה במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996; לשיטתה המסלול הטבעי הוא באמצעות רשויות שירות בתי הסוהר, וגם בתיקים הנדונים לפי חוק המעצרים יש לתת משקל ראוי לנהלי שירות בתי הסוהר. זו אף דעתי שגם בוטאה בעבר. אוסיף, כי יש קושי מובנה בשני מסלולים נפרדים לאותה מטרה, ול"כרכור" בין הערכאות, כך ששני אסירים באותו תא יזכו לתוצאות שונות בנושא זהה...".

במקרה דנן, נהלי השב"ס בעניין האמור לא הוצגו בדיון, וכן לא הוצגה עמדת השב"ס לגופו של עניין, למעט עמדת המדינה, אשר באופן עקרוני מתנגדת לשחרור במסגרת בקשה לעיון חוזר על הליכי המעצר. כמו-כן, לא ניתנה לשב"ס אפשרות להתייחס לטענה בדבר אפשרות ליווי המבקש על-ידי סוהרים מטעם השב"ס. לפיכך, לא הונחה אף התשתית הנדרשת למתן החלטה לגופו של עניין.

יצוין, כי בהחלטתי מיום 27.9.10 קבעתי כי הואיל ואירוע בר-המצווה קבוע ליום 5.10.10, טוב יעשה המבקש אם יגיש עתירת אסיר דחופה בעניינו בהקדם האפשרי. המשיב לא שעה להחלטתי זו, על אף שהייתה בידו שהות מספקת להגשת עתירת אסיר.

לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ המשיב, סבורני כי ככל שהשב"ס לא מסר תשובה במועד למשיב, היה על המשיב להגיש עתירת אסיר דחופה. לא מצאתי בטיעוני ב"כ המשיב כל טעם סביר לכך שלא הוגשה עתירת אסיר במקרה דנן.

על-אף האמור לעיל, הרי כי ככל שהמשיב יארגן אירוע נוסף בתוך המשפחה לחגיגת בר-המצווה של בנו, בין אם בחוג המשפחה ובין אם במסגרת עלייה לתורה, הרי שהמשיב רשאי לפנות לשירות בתי-הסוהר בבקשה לצאת לאירוע זה, והשב"ס ישקול להיעתר לכך בהתאם לנהלים. ככל שהשב"ס יסרב לעתירה כאמור, מובן הדבר שהמשיב יהיה רשאי להגיש עתירת אסיר בנושא.

אשר על-כן, הבקשה נדחית.

ניתנה והודעה היום כ"ז תשרי תשע"א, 05/10/2010 במעמד הנוכחים.

ד"ר עמי קובו, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: