מדינת ישראל נ' צרפתי

גזר דין

בישיבת הקראה שהתקיימה היום הורשע הנאשם, על יסוד הודאתו, בהעסקת שני עובדים זרים ללא היתר, עבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991. לאחר ההרשעה השמיעו הצדדים את טיעוניהם לעונש.

ב"כ המאשימה הודיעה כי לנוכח נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות ביצוע העבירה היא משאירה את שאלת חומרת הקנס לשיקול דעתו של בית הדין, ועם זאת ביקשה כי הקנס יכלול אלמנט של הרתעה, והתחייבות להמנע מעבירה.

הנאשם, בסיוע בנו, טען בפני בית הדין כי הוא יליד 1936, וכי ביצע את העבירה בעת שניסה לסייע לגיסתו, שהיא אלמנה, לבצע עבודות שיפוץ בביתה (העדות בעניין זה נתמכה בתצהיר הגיסה, גב' מרים צרפתי). עוד טען הנאשם כי הוא חולה סכרת, וכי הוא אמור לעבור ניתוח בכתף בעקבות תאונת עבודה שאירעה לו. לטענת הנאשם הוא מתקיים מקצבה של הביטוח הלאומי, וכי על אף גילו הוא נאלץ לעבוד באופן חלקי למחייתו, היות והוא איננו מקבל גימלה מקרן פנסיה.

הכרעה

הקנס המנהלי שהוטל על הנאשם בתיק זה, ואשר בגינו ביקש להשפט עומד על סך 10,000 ₪. כפי שצויין לעיל, בישיבת ההקראה הנאשם הודה בביצוע העבירה, אולם טען כי אין ביכולתו לעמוד בתשלום הקנס המנהלי שהוטל עליו.

בטרם אדרש לנסיבותיו האישיות של הנאשם יובהר, כי שיעור הקנס שנקבע לעבירה כמו גם קביעתה כעבירה מנהלית, נועדו ליתן בידי גורמי האכיפה אמצעי יעיל ואפקטיבי, על מנת ליצור הרתעה ממשית מפני העסקת עובדים זרים בלא היתר. שיעור הקנס שנקבע נועד להפוך את העבריינות בתחום זה לבלתי משתלמת, וזאת על רקע ההכרה בכך שמדובר בתופעה הפוגעת בשוק העבודה הישראלי ומרחיבה את מימדי האבטלה.

מטבע הדברים, קיים חשש כי הפחתת שיעור הקנס שנקבע לעבירה תפגום בהרתעה (הרתעת היחיד והרתעת הרבים), ואולם, המחוקק סבר כי יתכנו נסיבות שבהן יהיה מקום להפחית את שיעור הקנס המנהלי שיוטל על מי שביצע עבירה. הסמכות להפחית משעור הקנס שנקבע בתקנות נינתה לבית המשפט כמפורט בסעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, אשר נוסחו כדלקמן:

14.ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן:

(1)לענין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו;

(2)לענין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי - מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה,

ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו.

תכליתו של סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות הינה למנוע מצב על פיו מי שלא שילם קנס ונשפט, יזכה ליתרון על פני מי ששילם את הקנס ללא משפט, רק מעצם העובדה שנשפט ולא מנימוקים אחרים. מדיניות אחרת תכשיל את מטרתו של החוק (ע"פ 1001/01 מדינת ישראל –ניסים נפתלי, וכן ע"פ 1005/04 מדינת ישראל – עולם יפה מעץ, מיום 19/6/05 וכן ע"פ 38980-04-10 מיום 26/8/11).

עם זאת, ובצד התכלית ההרתעתית, מצא המחוקק להותיר בידי בית המשפט את הסמכות, במקרים המתאימים להפחית משיעור הקנס המנהלי וזאת בהתאם לשיקול דעתו.

כך, נסיבותיו האישיות של הנאשם, כמו גם נסיבות ביצוע העבירה, עשויות להוות טעם מוצדק, להפחתה בשיעור הקנס, ובלבד ששיעור ההפחתה יקבע מתוך איזון בין נסיבותיו האישיות של הנאשם, חומרת המעשים שיוחסו לו, והצורך להבטיח שמירה על אלמנט של הרתעה.

בנסיבות דנן, אין המדובר בעבירה שבוצעה במסגרת משלח ידו של הנאשם. נסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שפורטו לעיל, כאשר הן מצטרפות לעובדה שהנאשם הודה בביצוע העבירה כבר בישיבת ההקראה, מצדיקות הפחתה משיעור הקנס המנהלי שהוטל עליו. לנוכח האמור לעיל, ומתוך מתן משקל לתכלית האיסור הקבוע בסעיף 2 (א) (1) ו (2), כמפורט לעיל, החלטתי להשית על הנאשם קנס על סך 3,000 ₪.

הסכום ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים רצופים ושווים, כשהתשלום הראשון יבוצע עד ליום 1/2/12.

בנוסף, אני מורה כי עד ליום 1/2/12 יתייצב הנאשם במזכירות בית הדין על מנת לחתום על התחייבות בסך 50,000 ₪, להמנע מעבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991, בתוך תקופה של שלוש שנים.

יובהר כי באחריות המאשימה לוודא חתימה על התחייבות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 45 ימים.