מדינת ישראל נ' צקול(עציר)

גזר דין

לאחר שמיעת חלק מהראיות, הורשע הנאשם עפ"י הודייתו, בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות שעניינן הצתה, לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין תשל"ז- 1997 והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

עפ"י עובדות כתב האישום המתוקן ,במועד הרלבנטי לכתב האישום, שכר הנאשם חדר בבית ברחוב שבזי 54 ביבנה, בו מתגוררים דיירים נוספים (להלן: "החדר" ו"הבית" בהתאמה).

בתאריך 22.9.12 בשעה 12:00 לערך, הצית הנאשם את החדר באמצעות מצת וסדין וברח מהחדר. כתוצאה, נשרפו כליל החדר, גג הרעפים וארגז רוח המצוי על גג הבית. כן, נגרמו נזקי פיח לבניין, נשרפו בגדיו של דייר מדיירי הבית, חיים וקנין וכן מזרון ומיטה השייכים לו.

הסדר הטיעון לא כלל הסכמות לעונש, הגם שהצדדים הצהירו לפרוטוקול כדלקמן:

"מוסכם עלינו שהמדובר על מבנה ללא טייח או חיבור לחשמל, מים או גז והשוכר שילם כ- 400 ₪ לחודש. הנאשם הצית את החדר ועשה זאת כשראה את כל יושבי הבית מחוץ למבנה. לאחר ההצתה הנאשם סגר את החלון מפני חבר שביקש לחלצו ולאחר מכן בשים לב לעשן השריפה ולכוויות בגופו יצא לבדו מהחדר. לבתים האחרים לא נגרם נזק. קיימת הסכמה בדבר מצבו הנפשי הכללי של הנאשם שהיה ירוד וכי מצב זה תרם לביצוע העבירה" (פר' מיום 21.3.13).

המחלוקת השנויה בין הצדדים הינה בשאלת המניע לביצוע העבירות. לשיטת הסנגור, הנאשם ביקש לשים קץ לחייו ומכאן העבירות שביצע. מנגד, טוענת התביעה היא, כי העבירות בוצעו על רקע סכסוך שניטש בין הנאשם לבין בעל הבית. הוסכם כי כל צד יעלה את טיעוניו ובית המשפט יכריע בסוגיה על פי שיקול דעתו.

על הנאשם

הנאשם בן 30 בקירוב, לחובתו 4 הרשעות קודמות בפלילים, בעבירות אלימות ורכוש. בעברו שני מאסרים מאחורי סורג ובריח ותלוי ועומד נגדו מאסר מותנה, אשר הצדדים שנויים בשאלת תוקפו – באם הוא חב הפעלה אם לאו. על כך בהמשך.

מטעם הנאשם הוגשה חוות דעת פסיכולוגית, שנערכה ע"י ד"ר אורי רסובסקי, פסיכולוג קליני מומחה. מחוות הדעת עולה כי מדובר בנאשם יליד אתיופיה, הצעיר מבין 6 ילדים, אשר אמו נפטרה סמוך לאחר לידתו ואביו נפטר בשנת 2003, בהשאירו אחריו אישה וילדים, אחים למחצה לנאשם. בילדותו סבל הנאשם מחוליים שונים, מעודף משקל ובעיות נשימה. בבית הספר תפקודו היה ירוד, הוא סולק מספר פעמים מהמסגרת והפסיק ללמוד בתום 11 שנות לימוד, לאחר שסולק מפנימייה. לדבריו, לא גויס לצה"ל עקב אי התאמה.

מאז מות אביו, לפני כ-10 שנים, חי הנאשם עם אמו החורגת, אשר יחסיו עמה מורכבים וסבוכים. הוא גורש מביתה בגיל 25 ולאורך תקופה של קרוב לשנה, חי ברחוב עד אשר הצליח לחסוך מעט כסף מעבודות מזדמנות ולשכור את החדר נושא כתב האישום. לאורך השנים המשיך לעסוק בעבודות מזדמנות והתפרנס בעיקר ממכירת קטניות בשווקים.

לדבריו, בגיל 13 החל לצרוך סמים, לרבות סמים "קשים" כגון אקסטזי ועוד. בעת ביצוע העבירות גרס, כי חש בדידות קשה ותסכול ממצבו הכלכלי הרעוע. לדבריו, התגורר ללא חשמל או תנאי מחייה בסיסיים ולכן, ברגע של ייאוש, החליט להצית את חדרו ולשים קץ לחייו. הנאשם הצר על הנזק שגרם במעשיו.

מבדיקה שנערכה לו בבית המעצר עולה, כי מצבו הנפשי של הנאשם ירוד, הגם ששלל מחשבות אובדניות. דווח על תחושת מצוקה אינטנסיבית עם סימפטומים של חרדה ודיכאון. כן דווח, כי הוא סובל מחוסר אנרגיה, פסימיות, הפרעות בשינה ועיסוק יתר במחשבות על מוות והתאבדות. תפקודו ברמה האינטלקטואלית הוערך כממוצע נמוך.

להערכת הפסיכולוג מטעמו, נסיבות חיי הנאשם, בשילוב הבעיות הרפואיות מהן הוא סובל, ערערו את ביטחונו העצמי ופגעו בהתפתחותו החברתית הנורמטיבית. עיסוקו במוות מצדיק מעקב פסיכיאטרי. כיום מטופל בכדורי הרגעה. להשקפת הפסיכולוג, מאסר בפועל עלול לדלדל את משאביו הנפשיים של הנאשם ולהוביל להחמרה במצבו הרגשי.

טיעוני הצדדים לעונש

ב"כ המאשימה, עוה"ד רוני שוהם עידן, הטעימה את חומרת המעשה, בציינה כי אדם המצית אש נוטל סיכון שאינו יודע את השלכותיו. במעשיו סיכן הנאשם חייהם של בעל הבית והדייר הנוסף אשר בעת ההצתה עמדו מחוץ למבנה, כמו גם סיכן את בתי המגורים המצויים בסביבה הקרובה.

לשיטתה, הגם שמצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות היה ירוד, הרי שהמניע העיקרי שהביאו לביצוע העבירה הינו רצונו לפגוע בבעל הבית על רקע ויכוח ביניהם, כעולה מעדות בעל הבית, לפיה הנאשם חב לו סכום של 600 ₪, בעטיו נוצרה אוירה עכורה בין השניים. לאחר ההצתה, נמלט הנאשם מהבית, ללמדך, כך, לגישת התובעת כי אין יסוד לטענתו, לפיה ביקש לשים קץ לחייו. התובעת הוסיפה, כי העובדה שהנאשם סירב לפתוח את דלת חדרו לאורך זמן ממושך לאחר ההצתה, אינה מצביעה בהכרח על רצונו לשים קץ לחייו, אלא יכולה ללמד על כוונתו להחמיר את הנזק לרכוש המתלונן. התובעת הפנתה לעברו הפלילי של הנאשם ועמדה על מאסר מותנה חב הפעלה, בן 6 חודשים שתלוי ועומד נגדו, בגין עבירה של היזק בזדון - לאחר שהוארך בשנת 2011.

לעניין מתחם הענישה, גרסה התובעת, על יסוד פסיקה שהגישה, כי זה עומד על טווח של 3 עד 5 שנות מאסר. לטענתה, הנסיבות לקולא בעניינו צריכות להישקל בתוך מתחם הענישה ואינן מהוות עילה לחרוג הימנו. התובעת עתרה להחמיר עם הנאשם, בהתחשב בעברו הפלילי וכן, כהרתעה לאחרים. כן עתרה להפעיל את המאסר המותנה במצטבר לעונש המאסר שיוטל עליו.

בהתייחסה למצבו הנפשי, טענה התובעת, כי מחוות דעת שהגיש הנאשם עולה, כי אין הוא סובל ממחשבות אובדניות. לשיטתה, ה"דילול" במשאביו הפסיכולוגיים עקב המאסר, אינו שיקול רלוונטי, שכן כל אדם שצפויה לו תקופת מאסר ממושכת עלול להיפגע רגשית כתוצאה מריצויה.

התובעת עתרה להטיל על הנאשם עונש מאסר במסגרת מתחם הענישה ובנוסף, להפעיל את העונש המותנה במצטבר, להשית מאסר מותנה ופיצוי לבעל הבית אשר ביתו ניזוק.