מדינת ישראל נ' ציוני

גזר דין

מבוא:

הנאשם הודה והורשע בכתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף על השימוש שלו ברכב.

מקור הפסילה הינו גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק פלילי 187/08 שניתן ביום 17.06.09 לפיו נפסל הנאשם בנוכחותו מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים. הרישיון לא הופקד במזכירות בית המשפט והנאשם נתפס ביום 06.01.13 נוהג בירושלים בעוד הפסילה הנ"ל בתוקף.

נטען בכתב האישום כי הנאשם נהג ברכב כאמור תחת פסילה ביודעין, ללא רישיון נהיגה בתוקף שכן רישיונו פקע בשנת 2007 והשתמש ברכב בלא שהיתה על שימושו פוליסת ביטוח בת תוקף.

יצוין, כי כנגד הנאשם עומד ותלוי מאסר על תנאי למשך 10 חודשים שהינו בר הפעלה לתיק שבפניי.

טענות הצדדים:

ב"כ המאשימה ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל ממושך כולל הפעלת המאסר על תנאי, מאסר על תנאי נוסף, פסילה ממושכת, פסילה על תנאי וקנס כספי.

ב"כ המאשימה הדגיש את העובדה שמדובר בנאשם בעל עבר פלילי, לחובתו 16 הרשעות פליליות קודמות, האחרונה שבהן הינה מיום 07.06.09. הנאשם ריצה תקופות מאסר, כאשר בגזר הדין שבו הוטלה הפסילה, הוא נדון בין היתר, גם לעונש מאסר למשך 36 חודשים שהחל מיום מעצרו ביום 20.05.08.

ב"כ הנאשם ביקש להאריך את המאסר על תנאי. לטענתו, העבירות בהן הורשע הנאשם היו עבירות פליליות והמאסר על תנאי שהוטל עליו בבית משפט המחוזי אמור היה לחול על העבירות הפליליות. לדבריו, בית המשפט לא קבע מועד לתחילת מניין ימי הפסילה והנאשם לא השכיל לבצע את הפעולות הנדרשות על מנת שהפסילה תתחיל לרוץ, בין היתר, נוכח תקופת המאסר שהוטלה עליו באותו גזר דין. לטענת הסניגור, אין זה צודק בחלוף 4 שנים מיום מתן גזר הדין, כאשר הנאשם השתחרר ממאסר ארוך וממשוך, לדרוש להפעיל את המאסר על תנאי על עבירת תעבורה.

בהקשר זה הפנה הסניגור לעבודה שהנאשם התחיל הליך שיקום. מדובר בנאשם בן 43, גרוש ואב לשלושה ילדים. לטענתו, העבר הפלילי של הנאשם הינו עבר ישן. אומנם הנאשם נדון על העבירה האחרונה בשנת 2009 אך העבירה בוצעה בשנת 2005 ומאז לא נרשמו לחובתו עבירות נוספות.

ב"כ הנאשם הציג פסיקה למקרים דומים בהם בתי המשפט הורו על הארכת המאסר על תנאי במקום הפעלתו.

האם זה המקרה להאריך המאסר על תנאי:

סעיף 55(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") קובע, כי:

"מי שנידון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי".

הכלל הוא כי מאסר מותנה ירוצה באופן מצטבר לעונש החדש, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת, כאשר על בית המשפט לנמק את הטעם לחריגה מכלל זה. ראה ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נגד פלוני (ניתן ביום 29.10.08).

בית המשפט העליון חזר על הגישה הנ"ל בע"פ 3869/09 יצחק סלימן נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 28.12.09) ואמר :

"רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע כי המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר בגין העבירה הנוספת. החוק דורש כי תקופות המאסר יחפפו רק אם קיימים "טעמים שיירשמו". "דרישת 'טעמים שיירשמו' מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחו של עונש המאסר כעונש ממשי ומוחשי".

סעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 קובע כי :

"(א)בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי.