מדינת ישראל נ' ציוני

הכרעת דין

1.הנני מזכה הנאשם, מחמת הספק, מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, תקיפת בת זוג, איומים ונסיון תקיפה סתם.

2.אליבא לעובדות כתב האישום, ביום 31.3.07, בשעה 11:00, בבית, במהלך ויכוח תקף את המתלוננת, שושנה זילברשטיין עזני - ע"ת 2, בכך שמשך בשערותיה. בהמשך נטען כי ניסה לתקוף את בתה, מאיה אדרי - ע"ת 3, בכך שהתקרב אליה בצורה מאיימת, תוך שהמתלוננת חוצצת ביניהם. כן נטען כי בשעה 23:45 איים לפגוע במתלוננת בכך שאמר לה "חולת נפש, אני אראה לך מה זה".

3.הנאשם והמתלוננת היו בני זוג במשך 19 שנים. הם התגוררו בבית המתלוננת. שניהם דיווחו על הדרדרות היחסים בשנים האחרונות.

4.המתלוננת תארה את ארועי אותו יום. לדבריה, כשקמה פנה אליה בכעס על שום מה לא הפכה את הג'חנון. כשהשיבה "מה קרה אז לא הפכתי" החל לקלל. היא ביקשה שיעזוב את הבית שלה. הוא החל למשוך בשערותיה, הדגימה משיכה עם שתי הידיים משני צידי הראש. היא החלה לצעוק מכאב, כמעט נפלה. בשלב הזה בתה שישנה שמעה את המהומה ויצאה. היא לא סיפרה לה שמשך בשערותיה, כדי לא לפגוע בה. הבת רצתה לגונן עליה. הוא קילל גם אותה, רצה להתנפל והיא נכנסה באמצע כדי שלא יפגע בה. לבת סיפרה על משיכת השיער רק מאוחר יותר, מבלי להבהיר על שום מה החליטה לעשות כן.

בהמשך נתבקשה לתאר את ארועי 3.4.07, שאז נטען כי איים, הגם שבשוגג לא נרשם התאריך בכתב האישום. בהיות הנאשם בלתי מיוצג ומשלא נחקר אודות האיומים לא היתרתי לתקן את כתב האישום ולהרחיב את חזית המריבה. למרבה הפלא, כשנשאלה אם היה עוד משהו באותו יום, מה אמר, העידה שמעבר לקללות גם איים שיראה לה מה זה ועוד מילים שקשה לה לומר.

משנשאלה על שום מה לא הגיעה להתלונן ביום הארוע, שבת - 31.3.07, אמרה שהיו עבודות של פסח, שהיא צברה הכל עד שהחליטה שלא מוכנה לסבול. התלונה הוגשה ביום 4.4.07.

בחקירה הנגדית העידה שכאשר דיברה איתו על פרידה היה צועק "אני ידוע בציבור, את בחיים לא תוכלי להוציא אותי מהבית".

5.הבת, בת 24, הינה בתה. הנאשם היה עם אמה מאז שזכרה את עצמה. היא כיבדה אותו כחבר שלה, אבל לא יותר מידי. תארה ויכוח וקללות אותו יום. היא היתה בחדר ולא רצתה להתערב. כששמעה שמאיים עליה "...תזהרי ממני אני אראה לך מה זה.." יצאה מהחדר. אז קילל גם אותה ובא לתקוף. בא להרים עליה יד, לתקוף והאם הפרידה ביניהם.

העידה שאמרה לו בוא נראה אם אתה מסוגל להרביץ לי, אני אזמין לך משטרה והוא פחד. לדבריה, על עצמה לא פחדה אלא רק על אמה. בהודעתה במשטרה אמרה "אני אמרתי לו שאני יודעת שהוא לא יכה אותי כי הוא פחדן. זה היה בקטע שנראה אותך אם יש לך אומץ שהרי אין לך. אני יודעת בסה"כ שהוא גבר ואם היה מרביץ הוא יכול להעיף אותי אבל הוא לא יעז, אני יודעת את זה הוא מפחד מהמשטרה כי אמרתי לו שאני אזמין לו" (עמ' 28 ש' 5 - 8).

גם היא העידה שכל הזמן איים על האם, שלא רוצה לצאת מהבית ושהיא תצטרך למוכרו בגללו, בגלל שהם ידועים בציבור והבית רשום על שם האם.

כשנשאלה מה שאלה את האם כשיצאה מהחדר השיבה ששאלה האם עשה לה משהו. תשובת האם היתה שהוא משך לה בשערות. ברם, מיד אח"כ תיקנה את התשובה ואמרה שנראה לה שהאם השיבה שהוא לא עשה לה כלום. היא אמרה את זה כדי לא להלחיץ אותה. רק לאחר מכן, כשדיברו לבד, סיפרה שמשך בשערותיה.

6.הנאשם עוכב לתחנה ביום 5.4.07, בשעה 21:30, ע"י רס"ר ארז דאבוש - ע"ת 4. כשהגיע לבית, הנאשם היה לבד ואכל. בדו"ח העיכוב, כשהודע לו כי סיבת העיכוב תקיפת בת זוג, התגובה, כפי שנרשמה "לא מדבר איתה כבר שבועיים רץ מעבודה לעבודה" - ת/2.

ההודעה נגבתה ע"י רס"ר אסף לוי - ע"ת 1. בהודעה הוזהר רק לגבי משיכת השיער של בת הזוג והנסיון להרביץ לבתה. הוא תאר פרובוקציות מצדן ב - 3 החודשים האחרונים ע"י קללות ושמיעת מוזיקה בשעות המנוחה. אמר שהבת אמרה לו בתקופה האחרונה שירים עליה יד כדי שתתקשר למשטרה שתרחיק אותו מהבית והאם, המתלוננת, מדרבנת אותה. הוא שלל את שיוחס לו ביום שבת. אמר שלא דיבר איתה בכלל, שעושה הכל לבד בבית. אמר שהכל עלילה מתוך כוונה להרחיקו מהבית. על איומים לא נחקר כלל.

בעדות אמר שלאור החיכוכים לכל אחד חדר משלו. שהוא משרת את עצמו בבית, מבשל ומכבס. שהיא זו שרדפה אחריו מגיל צעיר, למרות שלא היה מעוניין בה. שהבת, בעידודה, עושה פרובוקציות כדי שירים עליה יד. לדבריו, התלוננה בעבר וביטלה את התלונות לאחר שהסתבר לה שכ"ידוע בציבור" שלה במשך 19 שנה היא תצטרך לתת לו חלק מהבית, את שהשקיע במהלך השנים. כן אישר שלוקח כדורי הרגעה, מאחר ולא יכול לנוח בבית בגלל המוסיקה הרועשת שהבת שמה כחלק מ"מלחמת ההתשה" נגדו. כיום אף הולך עם אטמי אוזניים, מפאת רגישות לרעש.

7.מטעמו העידה גב' אתי שרוני - ע"ה 2, אשר הובאה כדי לחזק את גרסתו בדבר האובססיביות של המתלוננת כלפיו.

8.במחלוקת שבין הצדדים, כאשר עסקינן בגרסה מול גרסה, עפ"י רוב, למעט נסיון התקיפה כלפי הבת, איני רואה להעדיף את עדות המתלוננת על פני עדותו.

אליבא לעדותה הבת ישנה וכששמעה את צעקות הכאב יצאה. אליבא לעדות הבת היא שמעה את הויכוח והקללות ולא רצתה להתערב אך כששמעה את האיומים יצאה. איומים אשר עפ"י המתואר בכתב האישום לא הושמעו באותה הזדמנות אלא בשעות הערב דוקא. איומים אשר בהתאם לנסיון לתקן את כתב האישום הושמעו בכלל בערב עובר למסירת ההודעה, קרי, מספר ימים אחרי?!!

ואם אמנם הבת שמעה את צעקות הכאב לא ברור מה היה תוכנן והאם לא ניתן היה ללמוד מהן על המעשה. עוד פחות ברור מדוע לא סיפרה לה מיד, כפי גרסת הבת בתחילה, על משיכת השיער. ואם לא סיפרה כדי לא לפגוע בה, מדוע אח"כ החליטה כן לפגוע בה?!!

באשר לנסיון תקיפת הבת, גם מההודעה וגם מהעדות עולות פרובוקציות ברורות שלה כלפי הנאשם. היא אינה פוחדת ממנו, מחפשת עילה להתלונן. האיומים שהושמעו, כביכול, כלפי האם באותו השלב די בהם. מכל מקום, כשהיא מעוררת את הפרובוקציה לא ברור מדוע האם נזעקה לעזרתה, כשלה היה ברור שלא ירים עליה יד כי פוחד פן תתלונן במשטרה, כפי דבריה.