מדינת ישראל נ' צדוק ישעיהו

בפני

שופט שמואל מלמד

פסק דין

הנאשם מזוכה מחמת הספק.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 16.08.10 בשעה 17.19 או בסמוך, ברחוב ויצמן פינת שמעון בן צבי בגבעתיים. נהג הנאשם ללא חגורת בטיחות. בניגוד לתקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר בהאשמה המיוחסת לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העיד השוטר צחי ויצמן . עדותו נשענה רובה ככולה על הדו"ח אשר הוא רשם ביום המקרה – ת/1. על פי רישומו של השוטר, ביום האירוע, הוא נסע על רחוב המאבק כאשר הבחין בנאשם נוהג ללא חגורת בטיחות. השוטר נסע מאחור לנאשם. השוטר הבחין בחגורה והאבזם צמודים למשקוף הרכב. השוטר כרז לנאשם. הנאשם משך את החגורה בידו הימנית.

תגובת הנאשם לאוזני השוטר במעמד רישום הדו"ח היתה:

1. הייתי עם חגורה.

2. אני מצטער, עכשיו התחלתי לעבוד.

בחקירה נגדית טען השוטר, כי לא עצר את הנאשם, אלא שהבחין בביצוע העברה. לדברי השוטר זאת למרות, שנסע מאחור לנאשם במהלך כמה רחובות. הרי שברגע שהבחין בו מבצע את העברה הוא הורה לו לעצור. הנאשם שאל את השוטר לגבי ארוע של יציאה לאחור של רכב אחר. השוטר לא זכר ארוע זה. למעשה כל שהשוטר זכר הוא האמור בדו"ח אותו רשם.

הנאשם העיד בבית המשפט. בחקירתו הראשית, אמר כי נסע ברחוב המאבק תוך שהוא חוצה מספר צמתים. הנאשם הבחין בשוטר נוסע מאחור לרכבו. הנאשם האט בסמוך לקניון, לראות אם יש נוסעים. כאשר פנה ימינה לרח' בן צבי. רכב אחר נסע לאחור מהחניה. הנאשם בלם רכבו. השוטר שהיה מאחור נאלץ גם הוא לבלום. עוד לדברי הנאשם "השוטר היה צמוד אלי והוא לא שמר מרחק. הוא התנפל עלי וביקש את הרשיונות."

בחקירה נגדית טען הנאשם כי ראה את השוטר מהלך כל נסיעתו דרך המראות. מהלך הנסיעה היה כ- 500 מטר. הנאשם הסביר את תגובתו בדו"ח. לדבריו חגר חגורת בטיחות. אך, כיוון שהשוטר צעק אליו כתוצאה מהבלימה שבלם. הנאשם צעק עליו בחזרה. הנאשם הצטער על נימת הדברים.

לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי לכל מסקנה כי רב הנסתר על הגלוי בתיק זה. בית המשפט אינו יכול לקבוע קביעות עובדתיות המובילות למסקנה אחת כי הנאשם אשם מעבר לספק הסביר הדרוש בפלילים.

בראשית דברים אומר כי איני יכול להסתמך על קביעת מהימנות של מי מהצדדים. זאת כיוון ששני הצדדים לא סתרו עצמם כל אחד עמד על דעתו. ולא מצאתי כי מי מהצדדים פוגם באמינותו. בית המשפט התרשם כי יתכן וכל אחד מהצדדים דובר אמת בעיניו הוא, אך לא כהווייתם במקום.

במה דברים אמורים. התביעה ביקשה להישען על אמרתו של הנאשם כי הוא מצטער על ביצוע העברה. ברם, הסברו של הנאשם לעובדות המקרה הוא הסבר סביר בעיני בית המשפט. לא נראה כי בשורה ראשונה בתגובה טוען הנאשם כי חגר חגורה ובשורה השנייה הוא מתנצל על דבר סותר. הרישום בדו"ח מסתדר יותר עם הסברו של הנאשם בבית המשפט כי הצער מופנה לנימת הדברים.

נסיבה נוספת שאינה מתיישבת בתיק זה היא מועד העצירה. אכן, השוטר אישר כי נסע לאורך הרחוב מאחור לנאשם. אך בדבריו הוא הסביר לבית המשפט כי לא שם לב לכך שהנאשם אינו חגור. רק כאשר שם לב הוא עצר את הרכב. גם לכך הסברו של הנאשם מניח את דעת בית המשפט יותר מהרשום בלקוניות בדו"ח. כנראה שאכן היה אירוע מכונן שגרם לשוטר להבחין בעברה לדבריו. אולם, אין שום זכר בדו"ח לארוע זה.

בנסיבות אלו, כאשר הדו"ח הוא לקוני, השוטר לא יכול היה לתרום לדיון מעבר לאמור בדו"ח. ספק בעיני מה באמת היה באירוע רישום הדו"ח והגעתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 45 יום.

ניתנה היום, ד' אדר א תשע"א , 08 פברואר 2011, במעמד הצדדים