מדינת ישראל נ' צבי

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים.

ביום הארוע, 19.12.11, בסמוך לשעה 15:30, הגיע הנאשם לסניף בנק בעיר מודיעין עילית במסגרת עבודתו. כאשר הגיע הנאשם למקום, החנה זאב פרל (להלן: המתלונן), את אופנועו. הנאשם ניגש אל המתלונן, דחף אותו מאחור, הצמיד לרקתו מברג ואמר לו שידקור אותו. לאחר מכן דחף את המתלונן על מכוניות שחנו במקום, נגח בפניו ודרך על רגלו. על פי כתב האשום, הרקע לתקיפה נוגע לאופן נהיגתו של המתלונן.

כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן אדמומית באזור עין שמאל, נפיחות בפנים ונפיחות ברגל.

בתחילה כפר הנאשם במיוחס לו והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. לאחר שהעידו כמעט כל עדי התביעה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, במסגרתו תוקן כתב האשום והנאשם הודה והורשע. לא היתה הסכמה בין הצדדים בשאלת העונש.

עמדות הצדדים

ב"כ המאשימה שם דגש על חומרת העבירות אותן עבר הנאשם, על הנזקים אשר נגרמו למתלונן בשל המעשים ועל החומרה שבארועים דומים, הנובעים מויכוחים על השימוש בדרך. במסגרת טעונו הגיש הצהרת נפגע עבירה אותה ערך המתלונן (סומנה במ/1).

לאור אלה, בקש להשית על הנאשם עונש של 8 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת האיומים ו- 18 חודשי מאסר בגין עבירת האלימות, במצטבר זה לזה.

ב"כ הנאשם שמה דגש על נסיבותיו האישיות של הנאשם, העולות מתסקיר שירות המבחן ועל הנזק אשר עלול להגרם לנאשם אם יורשע בדינו. לאור אלה עתרה לבטל ההרשעה ולהסתפק בהשתת 100 שעות עבודות של"צ. את שאלת הפיצוי למתלונן השאירה לשקול דעת בית המשפט.

במסגרת טעונה הגישה ב"כ הנאשם אסופת מסמכים ביחס לבתו של הנאשם ולעבודתו (במ/2-במ/6).

מתחם העונש ההולם

על פי הודעת הנאשם ת/1, הנאשם סבר כי המתלונן סיכן אותו קודם לכן במהלך נסיעתו ואילץ אותו לסטות מנתיבו. בשל סברה זו, הנאשם יצא ממכוניתו עם מברג בידו, תקף את המתלונן, הצמיד את המברג לרקתו של המתלונן, איים עליו כי ידקור אותו, נגח בפניו, דרך על רגלו ודחף אותו על מכוניות חונות.

לא מיותר לציין, כי המתלונן רכב על אופנוע והנאשם נהג במכונית. גם אם הייתי מקבל ההנחה שהמתלונן נהג בצורה פרועה (ואין בפני בסיס להנחה זו), עדיין התקשיתי להבין כיצד סבר הנאשם כי המתלונן העמידו בסכנה ממשית.

ראיתי חומרה יתרה בכך שהנאשם הצטייד במברג בעת שיצא ממכוניתו על מנת לתקוף את המתלונן, ואף הצמיד המברג לרקתו של המתלונן ואיים עליו כי ידקור אותו. מברג עלול לשמש כלי דקירה קטלני, וכבר היו מקרים מעולם. מדובר באיום מוחשי ביותר שיש בו להטיל אימה על מושא האיום. נקל לשער תרחיש בו הארוע היה מסתיים בתוצאה קשה בהרבה. ב"כ הנאשם טענה, כי המברג היה בידו של הנאשם משום שביצע עבודות בבנק – אך הטענה אינה עולה מעובדות כתב האשום ואינה מתישבת עם הראיות אותן שמעתי, מהן עולה כי הנאשם לא היה באמצע ביצוע עבודות בעת שתקף את המתלונן אלא יצא ממכוניתו והמברג בידו (ר' הודעת הנאשם, ת/1 ש' 33).

מעשיו של הנאשם פגעו בגופו של המתלונן וגרמו לו לחבלות ממשיות, כעולה מעובדות כתב האשום. לא פחות חמור מכך, המעשים פגעו בכבודו ושלוות נפשו של המתלונן, אשר הותקף באלימות במרכז מסחרי הומה, לנגד עיניהם של לקוחותיו ועמיתיו לעבודה.

המתלונן העיד לפני על מעשיו של הנאשם. ניכר בו בבירור, כי מעשיו של הנאשם זעזעו אותו ופגעו בו פגיעה ממשית, החורגת במידה ניכרת מן הפגיעה הגופנית אותו חווה. המאשימה הגישה הצהרת נפגע אותה כתב המתלונן, והדברים פורטו גם בה.

מדובר בהתנהגות בריונית, אלימה וקשה, אשר חברה שומרת חוק אינה אמורה לגלות כלפיה סלחנות, הבנה או סובלנות. לא ניתן להסכין עם התנהגות מעין זו וחובה על בית המשפט לתרום חלקו למאבק בעבירות דומות. תרומתו של בית המשפט אינה ברטוריקה נמלצת בגנות האלימות, אלא בהצבת תג מחיר ממשי בצדה, בדמות של ענישה כואבת ומרתיעה.

ר' למשל לענין ז' ע"פ 4173/07, מדינת ישראל נ' פלוני, שם נפסק:

"ולגופו של עניין. רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה."