מדינת ישראל נ' פרץ

החלטה

1.ביום 10.7.11 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום, המייחס לו עבירה של העסקת 5 עובדים זרים שלא כדין, בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – חוק עובדים זרים).

לפי הנטען בכתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, הנאשם היה הבעלים של דירה ברח' השומר בבני ברק . ביום 18.3.07, במהלך ביקורת יזומה שערכו מפקחים מטעם המאשימה בדירה, נתפסו 5 עובדים זרים שעסקו בעבודות גבס וקרמיקה.

2.בתום פרשת התביעה העלה הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה, לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי).

טענות הצדדים בקליפת אגוז:

3.לטענת הנאשם, המאשימה לא הוכיחה כי היו 5 עובדים ויתכן רק שהוכח כי במקום נכחו 2 עובדים מהם נגבתה עדות. 2 העובדים טענו בעדותם כי הועסקו על ידי התובע ועבורו אלא טענו שהם עובדים של קבלן שסגרו איתו מחיר עבור עבודה שיבצעו עבורו.

יתרה מכך, הנאשם טען בפני אנשי הרשות כי יש לו את פרטי הקבלן שהעסיק את העובדים ומסר את פרטיו, אך המאשימה לא עשתה דבר לאתר את הקבלן ולבחון את טענות הנאשם.

לפיכך, טוען הנאשם המאשימה לא הצליחה להוכיח שאותם שני אנשים הועסקו בצורה כלשהי על ידי הנאשם.

4.מנגד טוענת המאשימה, כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לא ניתן לומר כבר בשלב זה, כי זיכויו של שנאשם היא התוצאה היחידה האפשרית ועל כן יש לדחות את טענת הנאשם.

לטענתה, העד מאור מגדל העיד כי ביצע ביקורת בדירה בבעלות התובע ובמסגרת הביקורת נמצאו 5 עובדים זרים שעסקו בדירה בעבודות גבס וקרמיקה. במהלך הביקורת נרשמו פרטיהם של העובדים ונמצא שהם אינם תושבי ישראל ואין להם היתר לעבוד בישראל.

במסגרת הביקורת נחקר גם הנאשם שהודה כי הוא הבעלים של הדירה וטען כי התקשר בעל פה עם קבלן בשם עבדאללה אחמד.

לטענת המאשימה אין לקבל את טענת הנאשם כי התקשר על קבלן ויש לחייבו להשיב לאשמה מהטעם שהעיד בחקירתו במעמד הביקורת כי התקשר בע"פ עם קבלן בעוד שלמחרת הביקורת המציא הסכם התקשרות שנחתם כביכול ביום 15.3.07 עם אבוסנד מוחמד וחברת "לחמי תכנון וסחר ומער בע"מ.

המסגרת הנורמטיבית

5.סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין ביוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין..."

בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פ"ד לב(1)170, נקבע מתי ייאמר כי התביעה עמדה בחובתה להוכחת אשמה לכאורה של הנאשם:

"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה, היוצאות אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם"

מן האמור עולה כי בבוא בית הדין לבחון אם יש לזכות את הנאשם עוד בטרם הציג את ראיותיו, עליו לבחון אם הציגה התביעה מערך ראיות ראשוני, בסיסי, להוכחת אשמתו של הנאשם. רק במצב דברים בו ימצא בית הדין שאין בראיות התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהן מלא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, לא תימצא הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, וראוי יהיה לזכותו כבר בשלב זה (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, תשס"ט-2009, עמ' 1449).

זאת ועוד, בית הדין אינו מתחשב בשלב זה בראיות לטובתו של הנאשם העולות מפרשת התביעה, או בסתירות בין הראיות בינן לבין עצמן ובשונה מתום המשפט, אין צורך להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר.

מן הכלל אל הפרט