מדינת ישראל נ' פרץ

החלטה

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט מזרחי) מיום 19.5.13 בצ"א 43547-12-12 בה נדחתה בקשת העוררת להארכת צו התפיסה מעבר ל-180 יום בכספיה של המשיבה.

העובדות הצריכות לענייננו

בקליפת אגוז, במסגרת פרשיה מסועפת של משטרת ישראל המכונה הבנק המחתרתי במתחם הבורסה ליהלומים נתפס רכושם של המשיבה ושבעה אחרים החשודים בעבירות מס ובעבירות של הלבנת הון.

בתאריך 8.7.12 , במסגרת צ"א 40809-06-12, הורה כב' השופט ארז יקואל על הארכת תוקף צווי ההקפאה והתפיסה לכלל רכושה של המשיבה אשר נתפס לתקופה בת 180 ימים.

ביום 8.4.13 הגישה העוררת בקשה להארכת תוף הצווים בעניינם של מספר חשודים ובכללם המשיבה.

ביום 19.5.13 קיבל כבוד השופט מזרחי את בקשת העוררת אך החריג ממנה סכום של 55,000 ₪ (להלן: "הכסף") והורה על ביטול צו התפיסה ביחס לסכום הנ"ל.

על ביטול צו זה נסב הערר שבפני.

לטענת העוררת, שגה בית המשפט קמא עת הורה לה להשיב למשיבה את הכסף.

טיעוניה של העוררת מבוססים על שתי טענות עיקריות:

אי ניתנת משקל ראוי לאינטרס הציבורי- בטיעוניה הכתובים הפנתה העוררת לאיזון הראוי בין זכויותיו הקנייניות של החשוד לבין האינטרס הציבורי העומד בבסיס החילוט. לדידה, שחרור מלוא כספה של המשיבה מהווה חריגה מהאיזון ופוגע באינטרס הציבורי וביכולתה לממש את החילוט בסופו של יום.

פער אל מול יתר החשודים- בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי לשאר החשודים יושב סכום השווה ל-14% מכלל רכושם אשר נתפס, בעוד שיתרת 86% יותרו בידיה של העוררת, אך בעניינה של המשיבה בחר בית המשפט קמא לסטות מחלוקה זו והורה על השבה של 100% מרכושה.

ב"כ המשיבה עתר לאימוצה של החלטת בית המשפט קמא.

בטיעוניו הפנה לנימוקיו של בית המשפט קמא אשר עמד על תקופת הזמן הארוכה בה תפוס הכסף ועל נקודת האיזון המשתנה לטובת החשודה ככל שחולף הזמן.

עוד עמד על הפער במיוחס למשיבים, להם שוחררו 14% בלבד, לבין המיוחס לעוררת והדגיש כי תהום פעורה בין חלקם לבין חלקה.

לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו ושמעתי טענות הצדדים בעל-פה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

מקובלת עלי טענתו של ב"כ המשיבה, המבוססת על החלטת בית המשפט קמא, כי ככל שחולף הזמן נעה נקודת האיזון לעבר כיוונו של החשוד או הנאשם. עקרון זה נכון בסוגיית המעצר ובסוגיות הנלוות אליו כסוגיית השבת תפוסים.

יחד עם זאת, עקרון זה איננו העיקרון היחידי אליו יש לתת את הדעת. האינטרס הציבורי העומד ביסוד דיני החילוט תופס אף הוא מקום של כבוד במסגרת ההחלטה על שחרור תפוס, נתון המוביל לקביעת נוסחת איזון בין שני העקרונות.

שחרור כלל רכושה של המשיבה, בשים לב לרכוש אשר שוחרר בהחלטותיו הקודמות של בית המשפט קמא, יוביל למצב בו ייתכן כי בסופו של יום, במקרה בו תורשע המשיבה, ואיני קובעת מסמרות ביחס לסיכויי הרשעתה, תעמוד העוררת מול שוקת שבורה ומבלי יכולת לחלט.

כך שסבורני שנוסחת האיזון בה השתמש בית המשפט קמא בעניינם של שאר המשיבים מתאימה גם במקרה דנן.