מדינת ישראל נ' פריוב

פסק דין

הנאשם זכאי מחמת הספק

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 9.8.12, הודעת תשלום קנס בגין עצירת רכב לצד רכב אחר (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 72(א)(10) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וטען כי אינו בעל הרכב ולא נהג בו במועד העבירה.

יחד עם הנאשם התייצב אחיו של הנאשם, מר עופר פריוב, שהודה כי הוא בעל הרכב, אך סירב להסב את כתב האישום על שמו והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

מטעם המאשימה, העיד רס"ר ירימי דוד, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח שסומן ת/1.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד.

על פי גרסת המאשימה, ביום 9.8.12, בסמוך לשעה 16:50, חנה רכב סיטרואן מסחרי, שמספרו 4768751, ברמת גן, ברחוב מנחם בגין, בסמוך לבית מספר 16 וזאת לצד רכב אחר שחנה במקום.

העד הגיע למקום וכרז לבעל הרכב להזיז את הרכב.

הנאשם הגיע למקום, כאשר בידיו מפתח, אך טען, כפי שנרשם מפיו בדו"ח:" זה לא הרכב שלי, באתי להזיז אותו".

הנאשם העיד להגנתו ועל פי גרסתו אחיו, שהוא בעל הרכב והוא חנה אותו שלא כדין, היה במקום ואף הזדהה בפני העד כבעל הרכב, אך העד בחר לרשום את הדו"ח לנאשם.

הנאשם טען כי המפתח שהיה בידיו היה מפתח החנות שבבעלותו ולא מפתח הרכב, שהיה בידי בעליו.

לדברי הנאשם, אחיו לא הגיע לדיון ההוכחות, כיוון שניתק ביניהם הקשר.

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

נוסח העבירה על תקנה 72 (א)(10) לתקנות התעבורה, הנו כדלקמן:

72. (א) לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

(10) בצד רכב אחד העומד או חונה בצדה של הדרך;

המאשימה לא הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם הוא שעצר, העמיד או חנה את הרכב במקום שבנדון ולא נסתרה גרסת הנאשם, לפיה בעל הרכב הוא שעבר את העבירה.

בנסיבות בהן לא הבחין העד במבצע העבירה, היה עליו לרשום דו"ח לבעל הרכב, אם זה הזהה בפניו או לרכב.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.