מדינת ישראל נ' פרידמן

החלטה

לפני בקשה לפסיקת הוצאות הגנה לנאשם שזוכה, בהתאם להוראת סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

רקע:

נגד הנאשם הוגש בחודש אוקטובר 2010 כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר וניסיון לקבל דבר במרמה. בקליפת אגוז, נטען בכתב האישום כי במועד בלתי ידוע עובר לחודש פברואר 2008, זייף הנאשם או מי מטעמו את חותמת וחתימת האגודה השיתופית בצרה (להלן: "האגודה"), על גבי בקשה להיתר בנייה וביום 11.2.08 הגיש את הבקשה ועליה החתימות המזויפות לאישור הוועדה המקומית.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען בין היתר כי הגיש את הבקשה לאישור האגודה וכי כשקיבל אותה חזרה ממזכיר האגודה, יואל פירסט (להלן: "פירסט"), התנוססו עליה החתימות שבמחלוקת, כך שהבקשה החתומה הוגשה בתום לב לאישור הוועדה המקומית. לאחר שמיעת מכלול הראיות, במסגרת הכרעת הדין מיום 25.10.12, החלטתי להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, על יסוד מצבור הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני, אשר לטעמי הובילו, גם בהיעדר ראיה ישירה מפלילה, למסקנה אחת ויחידה לפיה ביצע הנאשם את המעשים המפורטים בכתב האישום.

הנאשם ערער על הכרעת הדין המרשיעה וביום 8.5.13 התקבל ערעורו, לאחר שהרכב בית המשפט המחוזי מצא לנכון לזכותו, מחמת הספק, מן העבירות שיוחסו לו. בעקבות החלטה זו, הגיש הנאשם, על ידי בא כוחו המלומד עוה"ד דניאל כפיר, את הבקשה הנוכחית, במסגרתה הוא עותר לפסוק לו החזר כספי בגין הוצאות הגנתו, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 80 לחוק. בבקשה טוען הסנגור להתקיימותן של שתי העילות הקבועות בסעיף 80 הנ"ל. בראש ובראשונה טוען הוא כי "לא היה יסוד להאשמה" ולכך מצרף הוא טענות בדבר קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות" מתן ההחזר. אדון בטענות אלה על פי סדרן.

העדר יסוד להאשמה:

אין חולק על כך שבניגוד לעילה השנייה, שגבולותיה עמומים ושבגדרה מוקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב להקנות לנאשם שזוכה פיצוי משיקולי צדק, העילה של העדר יסוד להאשמה הנה עילה צרת היקף, אשר במסגרתה יש ליתן ביטוי להכרח להותיר בידי התביעה את הזכות והחובה להעריך את עוצמת הראיות ואת העצמאות להגיש בהתאם לשיקול דעתה כתבי אישום במקרים המתאימים, העומדים במבחנים שנקבעו בפסיקה.

במהלך השנים האחרונות, מאז ניתן פסק הדין המקיף בעניין דבש (ע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י פ"ד נו(3), 73 (2002)), חזר בית המשפט העליון בשורה ארוכה של החלטות על עקרונות אלה. כך למשל, באו הדברים לידי ביטוי בדברי כב' השופט מלצר בתחילת שנה זו, במסגרת ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מ"י (15.1.13) [הדגשים אינם במקור]:

המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן "להפעיל" את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה". בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ענין דבש, בעמ' 89; ענין בן ברוך, בפיסקאות 9-8 לפסק דינה של הנשיאה, השופטת ד' ביניש). הקריטריון המנחה כאן הוא "סיכוי סביר להרשעה" (ראו: בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550 (2008). הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר (השוו: עניין דבש, בעמ' 106, עניין בן ברוך, שם). מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת (ראו לגבי החלופה האחרונה: רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.3.2011); (להלן: ענין שגיא)). בהכריעו בנושא זה – בית המשפט יתן דעתו לכלל הנסיבות, לרבות אלו הנוגעות: לחקירה, להתנהלות התביעה ולהליך המשפטי עצמו.

הנה כי כן, בבואי לקבוע האם קמה במקרה זה עילה לפיצוי הנאשם בגין העדר יסוד להאשמה, עלי לבחון את התשתית הראייתית שעמדה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום, ובהעדר כל טענה בדבר פעולה זדונית מצד הפרקליטות, לקבוע האם תשתית זו הייתה כה רעועה עד כי הגשת כתב האישום הייתה כרוכה ברשלנות חמורה או באי סבירות בולטת. דומני כי לשאלה זו מתחייבת תשובה שלילית מובהקת.

עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי לקבל הערעור ולזכות את הנאשם מחמת הספק מגלה כי הנימוק המרכזי בגינו זוכה הנאשם נוגע לשלב בו הוחזרה התוכנית לידי הנאשם מידיו של פירסט. באשר לנקודת זמן זו מצא הרכב בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי התביעה להוכיח כי בעת החזרת התוכנית לנאשם טרם התנוססו עליה החותמת והחתימה החשודות כמזויפות. עוד מצאה ערכאת הערעור כי לא הוכח די הצורך כי האגודה סירבה לחתום על התוכנית ועל כן לא ניתן לשלול כי אחד ממורשי החתימה האחרים חתם על הבקשה, בכוונה תחילה או מתוך טעות.

דא עקא, שתהיות אלה, אשר הביאו בסופו של יום לזיכויו של הנאשם, נסמכות כולן על האופן בו התרשמתי אני, במסגרת הכרעת הדין המקורית, מעדותו של פירסט. באותה הזדמנות קבעתי כי לנוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מפירסט ומעדותו, הרי על אף האמון שיש לתת בדבריו לגבי סיפור המסגרת והתיאור העקרוני של השתלשלות הפרשה, יש צורך לבדוק באופן פרטני ומעמיק את המשקל שניתן לתת לפרטים ספציפיים בעדותו, למשל בנוגע לתוכנם המדויק של שיחות ומפגשים שניהל עם הנאשם. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון להעדיף את גרסתו של פירסט בנושאים אלה על פני גרסת הנאשם, בגין שיקולי מהימנות גרידא, ובית המשפט המחוזי מצא כי אין בנימוקים האחרים שהובאו בהכרעת הדין המרשיעה כדי להסיר את הספק בנוגע לאשמת הנאשם.

אלא שבבחינת שאלת היסוד להגשת כתב האישום, יש לבחון את התשתית הראייתית במועד הגשת כתב האישום ולא בדיעבד, לאחר קביעות המהימנות של בית המשפט. נדמה כי בעת הגשת כתב האישום לא הייתה בפני הפרקליטות כל סיבה שלא ליתן אמון מלא בגרסתו של פירסט, אשר טען בתוקף כי הנהלת האגודה סירבה לחתום על התוכנית, כי התוכנית הוחזרה לנאשם ללא כל חתימה וכי נתון זה אף הובהר היטב לנאשם על ידי פירסט (ראו למשל דו"ח העימות בין פירסט לנאשם - ת/11 בעמוד השני). יתרה מכך, עמדתו זו של פירסט נתמכה בראיות נסיבתיות כבדות משקל, אשר למעשה אינן שנויות כלל במחלוקת ולפיהן האופן בו נחתמה התוכנית שונה מהאופן הרגיל בו נחתמו תוכניות מאושרות על ידי האגודה (חותמת אחת במקום שתיים, חתימה אחת במקום שלש) והחותמת שהוטבעה על הבקשה הייתה שונה מכל החותמות בהן נעשה שימוש באותה תקופה על ידי נציגי האגודה. לכך יש להוסיף כי הנאשם היה בעל האינטרס המהותי היחיד בקידום התוכנית וכבעל גישה לתוכניות הייתה בידו ההזדמנות לזייפן עובר להגשתן.

בהתחשב בנתונים אלה, מתחייבת המסקנה כי בהגשת כתב האישום פעלה התביעה באופן סביר. מכל מקום, בוודאי שאין בהחלטה להגיש את כתב האישום משום ביטוי של "זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת". בקביעתי זו אינני מתעלם מכך שבשולי פסק הדין המזכה של ערכאת הערעור יוחס משקל לטענת ההגנה לפיה הנטל לשלול את הטענה כי מי ממורשי החתימה באגודה הוא שחתם על התוכנית, היה מוטל על התביעה. נדמה כי בדיעבד, לאור הקושי להסתמך במובהק על דבריו של פירסט לפיהם הוחזרה התוכנית לנאשם כשהיא אינה חתומה, ראוי לגלגל מחדל זה לפתחה של המדינה ולא לפתחו של הנאשם. אלא שכאמור את שיקול דעתה של הפרקליטות בהגשת כתב האישום יש לבחון במועד הגשתו ולא בדיעבד, ובהתחשב בגרסתו של פירסט כפי שעמדה אז בפני התביעה ובחיזוקים המשמעותיים לה בחומר הראיות, אין בעובדה שמורשי החתימה האחרים לא נחקרו על ידי המשטרה כדי להצביע על אותה רשלנות חמורה ביותר המצדיקה פיצוי הנאשם במסגרת העילה של "העדר יסוד להאשמה".

נסיבות אחרות המצדיקות מתן הפיצוי:

עילה זו הנה כאמור בעלת היקף נרחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט לבחון את מידת העוול שנגרם לנאשם בגין ההליך הפלילי שננקט נגדו, על לא עוול בכפו. כך למשל הוצגו הדברים לאחרונה במסגרת ע"פ 1986/11 פלוני נ' מ"י (12.3.13):

"באשר לאמת המידה לפיה קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"; נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי מדובר באמת מידה עמומה המותירה מתחם שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית, גם מקום בו נמצא כי לא היה בסיס להאשמה:

"ענייננו מתמקד אפוא בחלופה השניה של 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת', שהיא כרקמה הפתוחה שבית המשפט רשאי ליצוק לה תוכן ממקרה למקרה תוך הפעלת שיקולים פרטניים של צדק וחמלה ושיקולים כלליים של מדיניות משפטית. למרות עמימותה של חלופה זו, הפסיקה נתנה בה סימנים, ובעניין דבש, נקבעו שלוש קטגוריות של נסיבות להכוונת שיקול הדעת של בית המשפט: הליכי המשפט עצמם; אופי וטיב הזיכוי; נסיבות אישיות של הנאשם החיצוניות למשפט. לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני-משנה, כגון התנהגות המשטרה והתביעה (באופן זדוני או רשלני); התנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך המשפט (כגון נאשם ששיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה והעונש לו הנאשם היה צפוי אלמלא זיכויו" (עניין פלוני הנ"ל, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' עמית)."

עיון בגוף הבקשה שהגיש הסנגור מגלה כי לביסוס עילה זו מסתמכת ההגנה על הטענות הבאות: קיומם של מחדלי חקירה וניהול חקירה רשלנית, התמשכות ההליכים המשפטיים כשלעצמם והפגיעה בשמו הטוב של הנאשם, אשר דבר הרשעתו פורסם ברבים. עוד נטען, בדיון שהתנהל בפני ביום 16.9.13, כי בעקבות אותו פרסום נאלץ הנאשם לעזוב את מקום מגוריו בבושת פנים. אציין כבר עתה כי לא הובאו בפני באופן המתבקש, בתצהיר ובאסמכתאות, נתונים כלשהם המגבים טענות אלה או אומדים את היקף הנזק שנגרם לנאשם, על פי טענתו. מכל מקום, החלת המבחנים שנקבעו בפסיקה, והאיזון בין שיקולי הצדק והעוול שנגרם לנאשם, לבין ההכרח שלא להרתיע את רשויות התביעה מהגשת כתבי אישום מקום בו קיימת על פי שיקול דעתן הסביר תשתית ראייתית המצדיקה זאת, מצדיקים במקרה זה דחיית בקשתו של הנאשם, ואנמק.