מדינת ישראל נ' פרידמן

הכרעת דין

הנאשם זכאי מחמת הספק

מבוא:

כנגד הנאשם נרשמה ביום 28.4.10, הודעת קנס בגין עצירה המפריעה לתנועה (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 71(1) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו, וביום 4.10.11, נשמעו הראיות בתיק.

מטעם המאשימה, העיד עורך הדו"ח, המתנדב מלגרום משה והוגש הדו"ח.

פרשת התביעה:

על פי גרסת המאשימה, ביום 28.04.10, בסמוך לשעה 19:40, חנה רכב השייך לנאשם בנתניה, ברחוב הרב מימון 3, בסמוך לבית החולים לניאדו, על גבי נתיב הנסיעה מכיוון מזרח למערב, תוך שהוא גורם הפרעה לכלי רכב, שכן שני כלי רכב לא יכולים לנוע בכביש זה לעומת זה. הנאשם לא היה במקום והדו"ח הושאר על רכבו.

בעדותו הוסיף עד התביעה כי במקום חנו רכבים נוספים, וכן הוסיף כי אכן אסור לחנות שם, אבל "היום בגלל שנתקלו בבעיות... צבעו את כל השפה (הדגשה שלי א.א.) באדום לבן...אבל אז לא היה צבוע" (עמ' 2 ש' 2).

פרשת ההגנה:

הנאשם העיד להגנתו ועל פי גרסתו הוא אכן חנה במקום, שכן מדובר במקום שלא נאסר לחניה, לא באמצעות תמרור ולא באמצעות סימון אבני שפה.

סימון אדום לבן, קיים במרחק מה לפני ואחרי המקום בו חנה, אך לא היכן שחנה. כמו כן להערכתו רכבו כלל לא הפריע לתנועה.

דיון ומסקנה:

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

הנאשם עמד על גרסתו, ועדותו בבית המשפט עשתה עלי רושם אמין.

לא הוכח בפני שיש כל סימון האוסר על חניה או עצירה במקום הספציפי בו חנה הנאשם ולמעשה עד התביעה ציין מפורשות כי בזמן העבירה לא היה סימון חניה אסורה במקום, והדבר הוסף רק לאחר מכן.

בנסיבות אלה, כאשר הרשות המקומית בחרה שלא להציב במקום תמרור או סימון אבני שפה האוסר חניה מטעמיה היא, ייתכן והנאשם סבר, כי הוא רשאי לחנות במקום זה. וכאשר הנאשם חונה במקום הנחזה כמותר לא ניתן לבוא אליו בטענות.

אציין כי בת"ת (ירושלים) 5338/01, מ"י נ' מלבין, קבע כבוד השופט טננבוים כי: "השאלה הנכונה איננה רק האם הרכב הפריע במקרה הספציפי, שכן כל רכב חונה מפריע, השאלה היותר נכונה היא האם אדם מן הישוב אכן יסבור שחנייתו מגיע עד כדי הפרעה אסורה לתנועה".

יתרה מכך, לא נמסרו לבית המשפט רוחב הנתיבים וגם לא צורפה סקיצה או תמונה של המקום לכתב האישום, ממנה ניתן ללמוד באופן ממשי על ההפרעה לתנועה. אין ספק שכל חניה בנתיב שניתן לנסוע בו מפריעה לתנועה אולם לעיתים אין מנוס מחניות כאלו (וראה גם ת' 15753/05 מ"י נ' קמחי יחיאל). ולבטח כאשר הדבר אינו אסור.