מדינת ישראל נ' פרוקופצוק(עציר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום בו הוא הואשם בביצוע עבירת איומים. תמצית עובדות כתב האישום הינה כדלקמן: ביום 14.7.2013 התקשר המשיב ל"מוקד 100" ואיים על השוטר המוקדן באומרו כי דלת ביתו נעולה ואם המשטרה לא באה הוא הורג אותה (להלן: האיום הראשון). כשהגיעו לביתו של המשיב שלושה שוטרים ופגשו בו כשהוא אוחז בקבוק מזכוכית ועל גופו סימני חבלה, הוא צעק לעברם: "אני רוצח אותה, תעלו" (להלן: האיום השני). כשהם עלו עמו אל הבית, ביחד עם הנאשם ובעת שלידו ניצבה מריה, שהינה חברתו לחיים, הוא צעק לעבר השוטרים כי אם הם לא יקחו אותו, הוא רוצח את מריה (להלן: האיום השלישי).

2.במועד הגשת כתב האישום הוגשה על ידי המבקשת בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים. באשר לקיומן של ראיות לכאורה נטען בבקשה כי ראיות אלו הינן דו"ח אירועים של משל"ט צפון, הודאה חלקית של המשיב, דיסק המתעד את האיום הראשון, דו"חות השוטרים. באשר לעילת מעצר נטען כי קיימת מסוכנות סטטוטורית וכי נשקפת מסוכנות למתלוננת, ולקיום יסוד סביר לחשש לשיבוש מהלכי משפט. הודגש כי המשיב נתפס על-ידי השוטרים כאשר בקבוק משקה משכר בידו, כי נמצא ערום בפלג גופו העליון וכל גופו מכוסה בחבלות ושריטות מדממות וכי מריה סירבה לשתף פעולה עם המשטרה.

ראיות לכאורה

3.ראיות לכאורה הוגדרו בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 147 (1996) כראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט, תוך קביעת אמינותן ומשקלן, יובילו לראיות המבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. ההלכה היא כי בשלב זה בית משפט בוחן אך ורק את הפוטנציאל ההוכחתי של חומר החקירה, והוא אינו דן בשאלות של מהימנות של העדים, ואינו מביע את דעתו באשר למשקל הראיות.

4.כפי שיבואר להלן, הוכח במקרה הנוכחי קיום ראיות לכאורה.

סייג לאחריות פלילית

5.הסניגורית טענה כי התקיימות אחד הסייגים לאחריות פלילית שומטת את הקרקע מתחת הטענה לקיום ראיות לכאורה. להשקפתה, המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו במצב של שכרות וכי מתקיים הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34ט(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לאור החרגת עבירת האיומים מהעבירות שסעיף 34ט(ב) מתייחס אליהן. היא הסתמכה על קביעת בית המשפט העליון ברע"פ 6382/11 קאדריה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9.6.2013) (להלן: ענין קאדריה).

בענין קאדריה דן בית המשפט בשאלה האם ניתן לומר, כי דין עבירת התנהגות הכוללת יסוד נפשי של מטרה (כמו עבירת האיומים) כדין כל עבירת התנהגות אחרת, ועל כן ניתן יהא להרשיע בה את המבצע השיכור, או שמא דין עבירת התנהגות הכוללת יסוד נפשי של מטרה כדין עבירת תוצאתית הדורשת כוונה, ולפיכך אין להרשיעו. השופט רובינשטיין (אליו הצטרפו שאר שופטי ההרכב) סבר כי אין ניתן לייחס למבצע השיכור רצון בהתקיימותו של המניע להתנהגות או בהשלמת מטרת ההתנהגות, הנדרשות לצורך הרשעה בעבירות מטרה.

סעיף 34ט(ב) האמור קובע אחריות פלילית במצב של שכרות:

"עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה".

בכך הוא מסייג את הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34ט(א) לחוק העונשין:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו".

6.אמנם בהודעת מריה במשטרה היא ציינה כי היא והמשיב שתו אלכוהול בערב הקודם, אולם בשלב בו בוחן בית משפט את קיומן של ראיות לכאורה אין הוא אמור להידרש לטענות ההגנה ובמיוחד לאלו אשר טעונות הוכחה בראיות. הוכחת התקיימות תנאיו של הסייג שבסעיף 34ט(א) האמור וקיומו של "מצב של שכרות" כהגדרתו בסעיף 34ט(ד) הינן עניין לפרשת ההגנה ואין לבית המשפט הדן בבקשת המעצר הכלים לעמוד על משקל הטענה. אין די בעצם האמירה כי המשיב שתה אלכוהול כדי לבסס קביעה כי התקיים מצב של שכרות ושאר התנאים המפורטים בסעיף 34ט(א).

האיום הראשון

7.בדיון שהתקיים ביום 17.7.2013 ציינה הסניגורית כי האמירה המיוחסת למשיב כאיום הראשון אכן נאמרה על ידו, אך לאור ההסבר שנתן לה המשיב בהודעתו במשטרה ("התרגשתי יותר מדי, שתיתי קצת, חשבתי אולי היא תעשה לי משהו") איננה מצביעה על מסוכנות.

האיום השני

8.הסניגורית כפרה בקיומן של ראיות לכאורה לגבי האיום השני. לטענתה, איום זה נזכר רק בדו"ח של השוטר אסרף ואינו נזכר בדו"חות השוטרים הנוספים שהיו בשטח – השוטר חיות והשוטר רחאל.

אמנם במזכר המפורט של השוטר אסרף צויין מפורשות כי כאשר השוטרים היו בחניון הבית הוא הבחין במשיב אשר אמר: "אני רוצח אותה, תעלו", ואילו במזכריהם של השוטרים האחרים אין מוזכרת אמירה זו. אולם מזכריהם של השוטרים חיות ורחאל מתארים את ההתרחשויות בתוך הבית ואינם מתייחסים למפגש עם המשיב אשר התרחש בחניון הבית, שם - לפי מזכרו של השוטר אסרף - התרחש האיום השני. אין מדובר בסתירה או באי-התאמה בין תוכן המזכרים. בשלב זה המסקנה אותה מבקשת הסניגורית להסיק, ולפיה העדרו של האירוע בחניון הבית ממזכריהם של שניים משלושת השוטרים מעיד כי אין למבקשת ראיה לכאורה להתרחשות זו, הינה מסקנה מוקדמת שאינה מחויבת המציאות. האמירה המיוחסת למשיב בחניון הבית משתלבת עם תוכן האיום השלישי, בתוך הבית. הימנעותו של המשיב, במהלך גביית הודעתו במשטרה, ממתן התייחסות עניינית לטענה כי השמיע איומים ברצח (עמ' 2, שורה 35), מרחיקה בשלב זה את הסקת המסקנה המבוקשת על-ידי הסניגורית.

כאמור, תשתית ראייתית לכאורית אינה דורשת הוכחת אשמו של נאשם מעבר לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל – גם לאחר עיבודו בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי – להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה הרשעה, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד נאשם ראיות לכאורה. (ראו: בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.11.2005); בש"פ 826/08 קשאש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.2.2008)). זה איננו המצב בכל הנוגע לאיום השני.