מדינת ישראל נ' פסקואל

גזר דין

הכרעת הדין:

הנאשמת הורשעה לאחר שמיעת הראיות בעבירה של תקיפת חסר ישע – עבירה על סעיף 368ב (א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי ממצאי הכרעת הדין שימשה הנאשמת במשך 8 שנים כמטפלת של הקשישה חסרת הישע ה.פ., ילידת 1934 (להלן: "הקשישה"). במסגרת תפקידה התגוררה הנאשמת דרך קבע עם הקשישה בביתה שבמושב אחיטוב ונדרש ממנה לדאוג לצרכי מחייתה, בריאותה ושלומה, וזאת נוכח מצבה הסיעודי המורכב. ביום 24.1.12 בשעה 17:00 לערך, במהלך ארוחת הערב, עמדה הנאשמת מאחורי כסא הגלגלים בו ישבה הקשישה, אחזה בשתי ידיה בחוזקה בשערותיה של הקשישה וטלטלה את ראשה מצד לצד. לשמע צעקותיה של הקשישה נזעק למקום בנה, אשר נכנס לבית והביא להפסקת המעשים. כתוצאה ממעשי הנאשמת נגרמו לקשישה שטפי דם תת עוריים בקרקפת ובאוזניים. הנאשמת התנצלה מייד וביקשה את סליחת בני משפחתה של הקשישה, אך בהמשך הכחישה את המעשים, ניהלה את משפטה והורשעה לאחר שמיעת מכלול הראיות והעדויות.

טיעוני הצדדים:

בפתח טיעוניו לעונש שב ב"כ המאשימה ותיאר את העובדות שהוכחו, ואת האופן האלים בו תקפה הנאשמת את הקשישה, אשר במצבה הסיעודי ולנוכח מחלת הדמנציה ממנה היא סובלת לא יכולה הייתה להתנגד למעשים או להתלונן עליהם. התובע המלומד הזכיר כי על החברה מוטלת החובה לדאוג לשלומם של קשישים חסרי ישע, אשר אינם יכולים עוד לדאוג לעצמם, ועל רקע זה נדרשת מדיניות ענישה מחמירה כלפי מי שבאופן אכזרי ואלים פוגע בדמויות מוחלשות מעין אלה.

בקביעת מתחם העונש ההולם ביקש ב"כ המאשימה ליתן משקל למספר פרמטרים מחמירים וביניהם הנזק שנגרם לקשישה בפועל, בדמות אותן המטומות בקרקפת ובאוזניים, בנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם כתוצאה מטלטול ראשה של הקשישה, באכזריות שהייתה כרוכה באותם מעשים ובניצול לרעה של כוחה ומעמדה של הנאשמת כלפי הקשישה המטופלת, תוך פגיעה חמורה באמון שנתנו בה הקשישה עצמה ובני משפחתה.

במסגרת טיעוניו הפנה התובע למספר גזרי דין שניתנו במקרים דומים במהלך השנים האחרונות, והתייחס לדמיון ולשוני בין מקרים אלה לבין האירוע בו עסקינן. פסקי הדין אליהם הפנה ישולבו בהמשך במסגרת ההתייחסות לפסיקה הנוהגת בפרק הדיון וההכרעה, ועל כן לא יפורטו כעת. יחד עם זאת ראוי לציין כי חלקם הנכבד עוסק במקרים בהם הורשעו עובדים זרים המטפלים בקשישים בכמה אירועי תקיפה כלפיהם. בהקשר זה ציין התובע כי הנאשמת הורשעה אמנם בעבירה אחת בגין מקרה יחיד, אך ניתן להניח כי אין זו הפעם הראשונה בה השתמשה בכוח ובאלימות כלפיה. על יסוד כל האמור לעיל עתר ב"כ המאשימה למתחם עונש הולם שבין 12 ל-18 חודשי מאסר בפועל, וביקש לגזור את הדין בסמוך לרף העליון, לנוכח בחירתה של הנאשמת שלא לקחת אחריות על מעשיה עד עצם היום הזה. עוד ביקש להשית על הנאשמת מאסר מותנה.

עם פתיחת טיעוני ההגנה הביעה הסנגורית המלומדת את מחאתה על טענת ב"כ המאשימה בנוגע לאפשרות כי לא מדובר היה בפעם הראשונה בה תקפה הנאשמת את הקשישה. ב"כ הנאשם טענה כי על גזר הדין להתייחס לאירוע האחד והיחיד שהוכח ושבו נמצאה הנאשמת אשמה על ידי בית המשפט.

לגופו של עניין, לא הקלה הסנגורית ראש בחומרת מעשיה של הנאשמת, אך ביקשה ליתן דגש לתמונה הכוללת ולפיה מדובר באשה המתקרבת לשנתה החמישים, אשר אין לחובתה הרשעות קודמות ואשר בשל מצוקת פרנסה עזבה את ביתה ואת ילדיה בפיליפינים לפני כתשע שנים, על מנת לעבוד ולהתפרנס בעבודה קשה בארץ זרה. עוד ציינה ב"כ הנאשם כי במשך שמונה שנים תמימות שירתה הנאשמת את הקשישה במסירות, בנאמנות ובאהבה רבה, על אף הקושי הרב והשחיקה הכרוכה בעבודות סיעוד מעין אלה, המתפרשות על פני כל שעות היממה, בימי חול, בחגים ובסופי שבוע.

לאורך כל השנים ביצעה הנאשמת מלאכתה ללא דופי, לשביעות רצון הקשישה ובני משפחתה, ומדיווחים שהתקבלו מהרופאה המטופלת, כמו גם מהעובדת הסוציאלית המפקחת מטעם חברת כוח האדם שהעסיקה את הנאשמת, עולה כי שלומה ובריאותה של הקשישה נתרמו מאוד מעבודתה הטובה של הנאשמת. בנסיבות אלה, סבורה הסנגורית כי אין למחוק בהינף יד שמונה שנים של עבודה מסורה ותומכת בגין מעידה אחת שכולה אובדן עשתונות רגעי אשר נזקו, מבלי להקל ראש, לא היה מרף חומרה גבוה.

עוד עתרה ההגנה להתחשב בקורותיה של הנאשמת מאז בוצעה העבירה. תחילה הוחזקה הנאשמת במעצר מאחורי סורג ובריח לפרק זמן של 20 ימים תמימים. לאחר מכן שוחררה אמנם מהמעצר אך נותרה בישראל ללא תמיכה, איבדה את מקור פרנסתה שכן נאסר עליה לטפל בקשישים ואף לא זכתה לפיצויי פיטורין בגין שנות העבודה הרבות. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שמדובר באירוע חד פעמי, ביקשה הסנגורית שלא למצות את הדין עם הנאשמת ולהסתפק במקרה זה במאסר שירוצה בעבודות שירות.

דיון והכרעה:

על הליך זה חלות הוראות תיקון 113 לחוק העונשין בדבר הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, ולפיהן העיקרון המנחה בענישה הנו עקרון ההלימה המחייב קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. על פי האמור בתיקון, על בית המשפט לקבוע בשלב הראשון מתחם עונש הולם למעשה העבירה, בהתאם לעקרון המנחה, ולשם כך עליו להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובמכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

לפני ימים מספר הבהיר בית המשפט העליון את אופן קביעת מתחם העונש ההולם בקבעו כי: "מתחם העונש ההולם הוא אמת-מידה נורמטיבית, המשקללת את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מן העבירה, מדיניות הענישה הנהוגה ביחס לעבירה זו ונסיבות ביצועה, לרבות מידת אשמו של הנאשם. בשלב זה איננו מתחשבים בנסיבותיו האישיות של הנאשם, היינו נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו סעיף 40יא), דוגמת נסיבות חייו של הנאשם, הפגיעה שתיגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מהעונש, מאמציו לחזור למוטב ועברו הפלילי או היעדרו. אולם אין בכך כדי לגרוע מהצביון האינדיבידואלי שהעניק המחוקק לשלב עיצוב המתחם, אשר בא לידי ביטוי בהוראה להתחשב בסוג העבירה בנסיבות המסוימות שבהן היא בוצעה (למשל: קיומו של תכנון מוקדם, נזק בכוח ובפועל, מידת אכזריות כלפי הקורבן וכו'), ותוך התייחסות למידת האשם של הנאשם המסוים שלפנינו (למשל: הסיבות שהובילוהו לבצע את העבירה, חלקו היחסי בביצועה, יכולתו להימנע מהמעשה, מצוקתו הנפשית עקב התעללות מצד קורבן העבירה וכו')."

(ראו ע"פ 1323/13 חסן נ' מ"י (5.6.13) – להלן "עניין חסן").

אם אפנה כעת ליישם כללים אלה, הרי שהערך החברתי שנפגע כתוצאה ממעשיה של הנאשמת הנו ההכרח להגן על שלומם ובריאותם של קשישים חסרי ישע מפני כל פגיעה מכוונת. בצדק הדגיש ב"כ המאשימה בטיעוניו כי במידה רבה נמדדת חברה אנושית במידת ההגנה שהיא מספקת לקבוצות מוחלשות ובמידת אי הסובלנות שהיא מגלה כלפי אלו המנצלים לרעה את פערי הכוחות ופוגעים במי שידו קצרה מלהגן על עצמו. אשר על כן מדובר בערך חברתי מרכזי ובעל חשיבות. באשר למידת הפגיעה, הרי שהפעלת כוח של ממש וגרימת חבלות בראשה של קשישה מקימים פגיעה ממשית בערך המוגן.

בכל הנוגע לנסיבות הרלבנטיות הקשורות לביצוע העבירה, יש לקחת בחשבון את עוצמת התקיפה ואת הנזק שגרמה. בהקשר זה אשוב ואזכיר כי הנאשמת אחזה בשתי ידיה בחוזקה בשערותיה של הקשישה, טלטלה את ראשה מצד לצד, וגרמה לה לשטפי דם תת עוריים בקרקפת ובאוזניים. המדובר במעשה מכוער, אשר היה כרוך בשימוש ממשי בכוח, תוך גרימת מכאוב שהביא את הקשישה לזעוק לעזרה. החבלות שנגרמו אינן מרף חומרה גבוה, אך גם הן מצדיקות נקיטת גישה מחמירה כלפי הנאשמת.

לצד דברים אלה יש להדגיש כי מדובר באירוע חד פעמי. בהקשר זה לא ניתן לקבל את טיעוני התובע לפיהם יש להניח לחובת הנאשמת כי נקטה בפעולות דומות בעבר, שהרי טענה מעין זו עומדת בניגוד למושכלות יסוד של המשפט הפלילי המצדיקות השתת העונש רק בגין מעשים שהוכחו ברמה של מעל לכל ספק סביר. ככל שניתן היה ללמוד מהעדויות שנשמעו וממצאי הכרעת הדין, לא מדובר היה במעשה מתוכנן מראש אלא בתגובה ספונטנית לסירובה של הקשישה לשתות את המשקה שהונח לפניה במהלך ארוחת הערב. מדובר היה אם כן בביטוי של תסכול, אשר יתכן כי אף הצטבר לאורך זמן לנוכח קשיי העבודה ותהליך השחיקה המתלווה לה.

כפי שהובהר, על בית המשפט להתחשב בקביעת מתחם העונש ההולם גם במדיניות הענישה הנוהגת. אשר על כן עיינתי בפסקי הדין שהוגשו על ידי ב"כ הצדדים, וכן בפסיקה נוספת של בתי המשפט, כולה מהשנים האחרונות ממש, ולהלן יובאו ממצאי, על פי סדרם הכרונולוגי של גזרי הדין:

ב-ת"פ 40156/08 (מחוזי ת"א) מ"י נ' פארמר בלובן נדון עניינה של עובדת זרה אשר הורשעה על פי הודאתה בעבירה של תקיפת חסר ישע על ידי אחראי עליו. המדובר היה במי ששימשה בישראל כמטפלת סיעודית וטיפלה בקשישה בת 94, המתגוררת בגפה, ונזקקת לסיוע סיעודי לטיפול בצרכי מחייתה הבסיסיים. הנאשמת תועדה בשלוש הזדמנויות שונות כשהיא תוקפת את הקשישה. במקרה הראשון הכתה בידה, צבטה בלחייה ודחפה את ראשה. מאוחר יותר באותו יום גררה את הקשישה למיטה והשליכה אותה עליה ובעודה שוכבת חסרת אונים תקפה אותה בזרועותיה, נעמדה על המיטה ודרכה עליה על החזה. במקרה נוסף, בעוד הקשישה שוכבת במיטתה ערומה, ניגשה אליה הנאשמת ודחפה אותה בחוזקה למיטה, בין היתר באמצעות מגב ובו סמרטוט, בו שטפה באותה עת את הרצפה. ביום 27.1.09 גזר עליה בית המשפט המחוזי בתל אביב 15 חודשי מאסר מיום מעצרה.