מדינת ישראל נ' פנדי

החלטה

בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 27/3/12 בה דחיתי, בהחלטה מפורטת ומנומקת, בקשה לביטול פסק דין. בין היתר נקבע, כי הבקשה לוקה בשיהוי כשאין בצידה בקשה להארכת מועד או טעם ממשי מניח את הדעת לאיחור בהגשתה. כמו כן, הוטעם כי אין הצדקה של ממש לאי התייצבותו של המבקש נוכח קיומו של אישור מסירה המעיד על כך שלא דרש את ההזמנה מבית הדואר ואף אין חשש לעיוות דין נוכח תיאור השוטר כיצד עבר הנאשם את העבירה בה הורשע ותגובתו הספונטנית של הנאשם אשר קשר עצמו לביצוע העבירה.

המבקש שלא רווה נחת מההחלטה, לא ערער עליה, ותחת זאת הוא מבקש לתקוף אותה באמצעות הבקשה לעיון חוזר שבפני.

באשר לזימונו למשפט הוא חוזר על הטיעון כי לא זומן וטוען כי דברי הדואר נשלחו לבית דואר שלא נוהג לשרת את המקום בו הוא מתגורר בנווה שאנן.

באשר לשאלת עיוות הדין, חוזר וטוען המבקש כי השוטר לא ציין את המקום בו עצר את המבקש, כמו כן הוסיף בבקשתו זו טיעון לפיו תיאור הדברים של השוטר לוקה בחסר, על שום שלא ציין אם הבחין במבקש כאשר השוטר היה מחוץ לניידת או בתוכה, וכי היה קושי בשדה הראיה כך השוטר לא יכול היה להבחין בנאשם.

באשר לטענת השוטר כי הבחין במבקש מזיז את שפתיו, מסביר המבקש כי היו איתו עוד אנשים ברכב ולכן שוחח עימם.

כמו כן, הוא מכחיש את תגובתו הספונטנית בפני השוטר לפיה אמר לו שלא דיבר בטל' הנייד רק אחז בו.

דין הבקשה להדחות.

אין בבקשה נסיבות עובדתיות חדשות שלא היו בפני בית המשפט עובר למתן החלטתו הקודמת. פסיקת ביהמ"ש העליון מהעת האחרונה, אשר דנה בסוגיית ביטולו של פסק דין שנתן ביהמ"ש לתעבורה בהעדר הנאשם, הדגישה, תוך שימוש בשפה אשר אינה משתמעת לשתי פנים, כי "אין לאפשר" ביצוע מקצה שיפורים וכי על בקשה לביטול פסק דין לכלול את כל העובדות (רע"פ 3785/10 דב סגל נ' מדינת ישראל (2010). יצוין, כי באותו עניין בו נפסקו דברים אלה, דחו הן ביהמ"ש לתעבורה והן ביהמ"ש המחוזי את בקשתו של המבקש לביטול פס"ד, ואף ביהמ"ש העליון החרה אחריהם, ולא שעה לבקשתו זו, ואף לא לבקשה לצירוף ראיה אשר לשיטת המבקש היה בה כדי ללמד על העדר המצאה כדין ועיוות דין שנגרם למבקש.

הבקשה דנן לוקה בהטרדה מיותרת של בית המשפט אשר נדרש באריכות לבקשה הקודמת והתייחסת למכלול הטענות שהועלו בפניו. ככל שהמבקש לא רווה נחת מההחלטה שניתנה יכול היה להגיש עליה ערעור.

אין בבקשה התייחסות ממשית למחדלים של המבקש.

הבקשה המקורית לקתה בשיהוי ניכר בהגשתה, ובענין זה לא בא כל מענה ענייני של המבקש. הוראות החוק אינן פלסתר. על המבקש ביטול פסק דין לעשות כן בתחום 30 הימים שנקצבו לכך. המבקש לא עשה כן ולא הגיש גם לאחר מכן בקשה להארכת מועד. למעשה המבקש טוען כי אי עמידה במועד שקבע המחוקק הוא לא דבר כה מהותי. לתמיכת דבריו, מפנה המבקש לפסיקה של ביהמ"ש המחוזי בנצרת (ללא מראה מקום ומבלי שצירף אותה לבקשתו), אך אין בדברים האמורים שם כדי להועיל לו. החוק קובע וכך גם פסיקתו הברורה והחד משמעית של בית המשפט העליון כי בעל דין חייב לפעול בסד הזמנים שקבע המחוקק, חריגה מהם תותר רק מקום שקיימים טעמים ממשיים מניחים את הדעת, ויש כמובן להעלות את הדברים במסגרת בקשה להארכת מועד [ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2009)]. זוהי אם כן משוכה גבוהה שהמבקש לא צלח בפעם הקודמת וגם עתה שב על מחדלו ודי בכך כדי לדחות את בקשתו.

באשר לזימונו למשפט, כפי שכבר צוין בהחלטה הקודמת, אישור המסירה מעיד כי המבקש לא טרח לדרוש את ההזמנה מבית הדואר. הדו"ח מרשות הדואר שצורף לבקשה אינו אומר דבר וחצי דבר על דבר הדואר (ההזמנה לדין ששוגרה אליו והוא לא דרשה), הדוח אינו שולל את קביעת הדוור כי דבר הדואר לא נדרש ע"י הנאשם. הסקת מסקנה בענין הפצת דברי הדואר אינה לענין. היה צורך בהגשת ראיה פשוטה שאולי היה בכוחה לסתור את חזקת המסירה. הימנעותו של המבקש מלפנות ולברר ענין קונקרטי זה פועלת לחובתו לפי ההלכה הפסוקה של הימנעות מהבאת ראיות שבהישג ידו של בעל דין. יתרה מזאת, ההזמנה לדין שוגרה לאותה כתובת אליה שוגרו ההודעות על החיובים נשוא פסק הדין, אשר לא רק שהגיעו לכתובת הנאשם, אלא אף נחתמו ע"י מקבלן, דבר המחזק את העובדה שההזמנה לדין שוגרה לכתובת הנאשם כדבעי.

באשר לחשש לעיוות דין, אין לי אלא לחזור על האמור בהחלטה הקודמת. הסנגורית חוזרת על הנטען בבקשה הקודמת, והוסיפה עתה טענה חדשה שלא בא זיכרה בבקשה הקודמת ולפיה העובדה שהשוטר ציין כי הבחין בשפתיו הנעות של הנאשם מקורה באנשים שהיו עימו במונית.

אין בידי לקבל טענות אלה. השוטר, שהינו עד ראיה אובייקטיבי, תיאר בצורה משביעת רצון כיצד המבקש עשה שימוש בטל' הנייד, והמבקש עצמו לכשנעצר קשר עצמו לביצוע העבירה וטען כי רק אחז בטל' הנייד אך לא דיבר בו. ברוןר אם כן כי השוטר הבחין נכון והבחין היטב באחיזה בטל' הנייד, ואם הטענה החדשה היא שהוא הזיז את שפתיו בשל חברים שהיו איתון במונית, אזי ברור שנעשה שימוש אסור בטל' הנייד בעת נהיגה. כך או כך, למבקש היה יומו בבית המשפט וככל שביקש להשיג על דברי השוטר, היה עליו להתייצב במועד אליו זומן. לא מתקבל על הדעת שנאשם שמוזמן כדין למשפטו, ישפט בהעדרו לפי החוק, ולאחר מכן יכפור ופסק הדין יבוטל רק בשל כך. ראוי להפנות לדברים נוכחים שאמר בית המשפט המחוזי דכאן בענין ע"פ 2119/02 (מחוזי חיפה) עופר כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם קובע כבוד השופט אילן שיף שאין זה סביר להניח כי בכל מקרה שבו תיטען טענה, כי למערער הגנה טובה לגופו של עניין, תינתן לו, תוך שימוש בטענה של "עיוות הדין", הזכות לגרום לביטולו של פסק-הדין המרשיע. פרשנות כזאת מסכלת לגישתו את כוונת המחוקק הקבועה בסעיף 240 לחסד"פ, כי משעה שזומן כדין ולא התייצב הנאשם, רואים אותו כמי שהודה במיוחס לו. על דברים דומים, בענין 'חזקת ההודיה' בהעדר ההתייצבות חזר בימים אלה בית המשפט העליון בענין רע"פ 2521/12 וג'די נג'אר נ' מדינת ישראל (מיום 28/3/12). אמת, נכון הדבר, כי עיקר השאלה היא עיוות דין, אך נוכח הדו"ח המפורט והנסיבות המתוארות לעיל, ואפילו גרסת הנאשם עצמו שעתה טוען כי הזזת שפתיו הייתה עקב שיחה עם נוסעי המונית (שזכרם לא נודע בבקשה הקודמת), ברי כי אין כל חשש לעיוות דין.

בבחינת למעלה מן הצורך, בחנתי שוב את מרכיבי הענישה ולא מצאתי כי העונש שהושת על הנאשם יש בו כדי להוות חריגה מהעונשים המקובלים והראויים. מדובר במי שצבר לחובתו מעל 100 הרשעות קודמות, בעברו 3 הרשעות קודמות בגין עבירה זהה, מדובר בנהג מונית המסיע ציבור על כל הסיכון הנשקף לציבור מנהיגה כשהנהג אוחז ומדבר בטל' נייד. יצוין, כי חרף צו הפסילה שבגזר הדין, לו מודע המבקש, וחרף הבקשה הקודמת שנדחתה, ולמרות הוראות החוק המחייבות מי שנפסל בהפקדה מיידית של רשיון הנהיגה לתיק בית המשפט, לא הפקידו המבקש עד היום, ולמעשה ממשיך לעשות שימוש ברשיון הנהיגה תוך חשש כי הוא מסיע ציבור כשהוא פסול מנהיגה.

בשל הגשת בקשה חוזרת ואל נוכח השיהוי בהגשת הבקשה הקודמת, מחדלי התנהלותו זו של המבקש והטרדת חינם של בית המשפט שממילא עמוס לעייפה, הבהיר בית המשפט זה (דברים שאושרו פעם אחר פעם בביהמ"ש המחוזי) כי הגשת בקשות סרק ראוי להלמה בהוצאות של ממש. מדובר בהשחתת זמן שיפוטי יקר שהוא משאב ציבורי שבית המשפט אמור לנתבו ולנהלו לטובת כלל הציבור. בקשה שנדונה ונפסק הדין בה, ולמרות זאת מוצא בעל הדין להשיבה לפיתחו של בית המשפט, בהעדר כל טעם ממשי, גוזלת ופוגעת במשאב ציבורי יקר ומחובתו של בית המשפט ליתן את הדעת על כך ולא להעמיס זאת על קופת הציבור. יוער, כי הלכה זו שרירה וקיימת הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. נפסק לא אחת, כי בית המשפט רשאי לחייב בעל דין לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה מקום שההליך שהגיש גורם לבזבוז זמן שיפוטי (רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' אמי שה שאול (לא פורסם, 24.4.06)).

"האמצעי האמור [של הוצאות] נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסוים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן היה להקדישן לטיפול בתיקים אחרים. במילים אחרות, אובדן זמן שיפוטי בשל הארכת דיון שלא לצורך פוגע בכלל בעלי הדין ולאו דווקא באלה שבתיק המסוים ... כלומר, נפגעת היכולת לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי" (שם, פיסקה 4).

עוד נפסק, כי האפשרות האמורה, של חיוב בהוצאות, קיימת לא רק לגבי דיון בעל פה, אלא גם כאשר בית המשפט עוסק בדיון אך על יסוד הכתובים (רע"א 1514/06 הנ"ל, פיסקה 5; ראה לאחרונה רע"א 615/11 סופר מדיק ואח' נ' ANTON HUBNER CMBH &CO. KG  (פורסם בנבו) שם נפסקו עשרת אלפים ₪ לטובת אוצר המדינה משום הארכה בכתבי הטענות).

באופן קונקרטי יותר לדיוני תעבורה, נפסק לא אחת ע"י בית המשפט המחוזי דכאן כי ראוי להשית הוצאות במקרים כגון אלה (ראה: כב' השופט כ. סעב בעפ"ת (מחוזי- חיפה) 28330-11-10 עבוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 21/4/11) חיוב באלפיים ₪ הוצאות; עפ"ת (מחוזי חי') 26400-12-09 עסאם עקל נ' מדינת ישראל (2010) חיוב באלף חמש מאות ₪ הוצאות; ולאחרונה ראו עפ"ת 17041-10-11 אספרנסה נ' מדינת ישראל (2012).