מדינת ישראל נ' פלדמן(עציר)

גזר דין

הרקע

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בהריגתו של מיכאל דיגילוב ז"ל ביום 27.2.11, בצוותא חדא עם אדם נוסף בשם אלכס ברומברג.

פרטי האירוע מורכבים, ולגבי חלקם היו מספר גרסאות. סיכומו של דבר, הדין הוכרע כך שכל פרט שהוא לחובת הנאשם, נקבע כעובדה אם הוכח מעבר לספק סביר, וכל פרט שהוא לטובת הנאשם נקבע כעובדה, אם אך התבסס ספק סביר באפשרות קיומו, כמשפט. על יסוד מבחן מחמיר זה, ונטלים מחמירים אלה, התקבלה תמונה מסוימת, חלקית, שאינה מניחה את הדעת כתמונה מלאה של האמת העובדתית של האירוע. אולם, די היה במה שהוכח מעבר לספק סביר כדי להרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה ועל פי דין העובדות כקביעתן בהכרעת הדין הן היסוד של גזר הדין.

העובדות שנקבעו, דומות באופן כללי לאשר נטען בכתב האישום המתוקן. אך, מחמת הספק, נקבעו לטובת הנאשם כמה עובדות, המקלות עמו לעומת כתב האישום, אשר להן חשיבות מרובה בגזר הדין. יש להדגיש הדגש היטב, במיוחד עבור משפחת המנוח, כי ההתייחסות לעובדות מסוימות בגזר דין זה, כעובדות לזכותו של הנאשם שהן לכאורה "עובדות" שנקבעו "לחובתו" של המנוח, לא בהכרח הוכחו היטב. זאת, משום שדי בקיום של ספק בדבר אפשרות התקיימותם, על מנת שיראו כמוכחים לצורך הכרעת הדין בעניין הנאשם, וכאמור, העובדות שנקבעו בשלב הכרעת הדין הן הבסיס עליו יש להשתית את גזר הדין הזה (סעיף 34כב לחוק העונשין תשל"ז – 1977, עם סעיף 40י לאותו חוק). לפיכך, אין בממצאים כאלה "לחובת" המנוח כדי לפגוע בזכרו.

עוד יאמר כי, בנסיבות אלה, אין בעובדות שנקבעו מחמת הספק לחובתו של אלכס (כגון זהות הגורם בפועל למוות), כדי לחייבו בפני המותב האחר. שכן, אף הפרטים לחובת אלכס צריכים להיות מוכחים במשפטו שלו מעבר לספק סביר, וכאן נקבעו חלקם אך מחמת הספק, לטובת הנאשם דנן.

מכל מקום, על פי הכרעת הדין, ביום 27.2.11, אחר הצהריים, על רקע של מתח אישי בין הנאשם לבין המנוח, התפתחה ביניהם קטטה ליד בית קפה מסוים בשכונה ב' באשדוד. מיד לאחר מכן הזמין המנוח את הנאשם לפארק סמוך. ברור היה לצדדים כי הכוונה היא להתעמת במקום פחות הומה אדם, ועימות זה אפשר שיהיה פיזי. יחד עם המנוח והנאשם נכחו גם עד התביעה אולג, חברו של המנוח; כן נכח אותו מעורב נוסף בשם אלכס, חברו של הנאשם. המנוח הסתיר אולר מתקפל, אלכס הטמין בכליו סכין גדולה.

עוד נקבע בהכרעת הדין כי בפארק החל עימות מילולי. במהלכו של עימות זה תקף המנוח, שהיה מיומן באומנויות לחימה, את הנאשם במכה כלשהי, ואז החלו השניים בעימות פיזי. במהלך העימות הזה שלף המנוח את האולר שהטמין. הנאשם הצליח ליטול את הסכין המתקפלת מידי המנוח, תוך פציעתו העצמית ודקר את המנוח בצווארו. אז, קרא הנאשם לחברו אלכס להכות או לדקור את המנוח, וזה דקר אותו בחזהו. המנוח נפל פצוע וחסר אונים. הנאשם ואלכס רכנו מעל המנוח הפצוע ודקרו אותו דקירות רבות, כאשר אלכס אוחז בסכין גדולה והנאשם בסכין הקטנה יותר שלקח מהמנוח. לאחר זמן מה, קמו השניים מעל המנוח, והחלו להימלט מן המקום, תוך שהם צועקים לאולג להזמין אמבולנס. כך, הושאר המנוח, הפצוע כבר פצעי מוות, לנשום את נשימותיו האחרונות בזרועותיו של חברו אולג.

הוגשו ראיות לעונש, בהם רישום פלילי של הנאשם וכן מכתב ועדות של אחות המנוח. לא הוגשו ראיות מטעם הנאשם, אם כי הוא העיד לפני גזר הדין לגבי נקודה אחת שעלתה מעדות האחות. הרישום הפלילי כולל עבירות רכוש מגוונות מתריסר השנים שלפני מעצרו של הנאשם, וכן עבירה אחת של החזקת סכין, שנעברה כעשור קודם למעצר.

עדות אחות המנוח ומכתבה, נתנו ביטוי לכאבה של המשפחה על אובדנו של המנוח. עלה כי, לפני עלייתו ארצה, היה המנוח ספורטאי מצטיין ואיש משפחה. הוא היה אב לשני ילדים. נמסר כי לאחר עלייתו ארצה לא מצא את עצמו, וכך נפל לחברה גרועה ומנהגים רעים. אולם גם בעליבות חייו בישראל, הצליח לשמור על נדיבות רוחו וטוב לבו, למרות הקשר הרופף עם ילדיו. נמסר כי הנאשם היה בתקופה מסוימת חבר של המנוח, והנאשם עצמו אף אישר כי ביקר בבית משפחתו של המנוח מספר פעמים.

טיעוני הצדדים

אין מחלוקת בין הצדדים כי, על פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, המדובר בעבירה חמורה ביותר, עם תוצאה טרגית, המחייבת ענישה בשנות מאסר שאינן מעטות. יחד עם זאת, נחלקו ב"כ הצדדים הן לגבי מידת החומרה של המעשה, והן לגבי מתחם העונש הראוי למעשה, על יסוד עקרונות תיקון 113 והענישה הנוהגת.

ב''כ המאשימה, הגישה את עיקר טיעוניה לעונש בכתב. בטיעוניה אלה חזרה בתמצות על עובדות המקרה, ואני מסכים עם הסנגור כי התובעת לא דייקה בחלק מהדברים, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, ויש לראות את העובדות כפי שפורטו לעיל. מכל מקום, הדגישה התובעת את הערך המוגן – חיי אדם, ערך אשר הפגיעה בו אינה רק פגיעה במנוח, ואינה רק פגיעה במשפחתו אלא מהווה פגיעה בחברה כולה ובמשתמע בכל אחד ואחד בחברה.

לעניין נסיבות המקרה, טענה התובעת כי מדובר במקרה המתקרב לעבירת הרצח. זאת בשים לב לריבוי הדקירות במנוח, לעובדה כי התקיפה נמשכה אף כאשר לא נשקפה כל סכנה מהמנוח, כי חברו שניים יחד לעשיית המעשה, כי הנאשם למעשה קרא לחברו להצטרף לתקיפת המנוח ולאכזריות הרבה בה בוצע המעשה. התובעת טענה גם כי מדובר בעניין מתוכנן, אך יש לדחות טענה זו מיד. דבר זה לא נקבע בהכרעת הדין, כל שנקבע הוא שהייתה הליכה מודעת לקראת עימות, עם אפשרות לעימות פיזי. אך נקבע כי הנאשם לא נשא עמו סכין לעימות זה. לפיכך, אין לראות את מעשה ההריגה, או אפילו את עצם הפציעה של המנוח בסכין, כמעשה מתוכנן, מעבר לעצם הכניסה המודעת לעימות.

התובעת הצביעה על מספר פסקי דין מהם היא מבקשת ללמוד הלכה. מקרים, בהם הוטלו עונשים הנעים בין 14 ל- 18 שנות מאסר. התובעת הצביעה על פסק דין אחד מבית המשפט המחוזי בחיפה במקרה שלדעתה חמור פחות מהמקרה דנן, בו נקבע מתחם ענישה בין 12 שנה ל- 18 שנות מאסר. לפיכך, הציעה התובעת לקבוע מתחם ענישה הנע בין 15 שנות מאסר לבין העונש המרבי על עבירת ההריגה. כן הציעה התובעת להטיל על הנאשם עונש המתקרב לרף העליון של מתחם הענישה.

לעומתה, הסנגור ראה את הדברים באור רך יותר. הסנגור הדגיש את הצדדים המרחיקים את המעשה מעבירת הרצח, ומסוג העבירות המתוכננות בזדון בכלל. הסנגור חלק על הטענה של המדינה שיש לראות באירוע מעשה מתוכנן. בהקשר זה ציין כי מדובר היה מבחינתו של הנאשם בהליכה, אמנם, לקראת עימות, אך לאו דווקא עימות אלים, ובוודאי שלא תכנן שהמנוח ישלוף הסכין והוא יאלץ לחלצו מידו. עוד הזכיר כי לא ברור אם הנאשם קרא לחברו לדקור או להכות, וכך יש להניח לטובתו שלא קרא לו לעשות שימוש בנשק קטלני. מבין שני הדוקרים, הנאשם החזיק הסכין הקטנה יותר, ואין ידוע אם הדקירות שהנאשם דקר היו הדקירות שגרמו באופן ישיר למוות.

משיקולים אלה ביקש הסנגור לדון את האירוע כאירוע ספונטאני, כאשר הנאשם למעשה החל את פעולותיו האלימות במעשים החוסים תחת הגנת החוק, מעשי כהגנה עצמית, אם כי גבול ההגנה נחצה. חלקו היה הקטן יותר מבין שני המעורבים, והחבר שהצטרף לכאורה החזיק מראש בסכין יותר גדולה, היה יותר פעיל פיזית וגרם לנזקים היותר חמורים מבחינה רפואית.

הסנגור הוסיף ואבחן את הפסיקה שהציגה התובעת, והסביר מדוע לשיטתו המקרה שלנו קל יותר באופן משמעותי. הסנגור אף הציג פסיקה מלפני תיקון 113, במקרים אשר לדעתו דומים למקרה שלנו, בהם נקבעו עונשים בני 4 עד 7 שנות מאסר. יחד עם זאת, הסנגור טען כי, היום לאחר תיקון 113, לא הפסיקה שהציג הוא ולא הפסיקה שהציגה התובעת, יש בה כדי לחייב את בית המשפט. זאת, משום שבית המשפט העליון כבר קבע מתחם ענישה במקרה דומה מאוד, ולדעתו חמור אף במעט, לאחר תיקון 113. זאת, בע"פ 6095/10 אכרמי חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (מיום 18.7.12). לשיטתו, פסק דין זה מחייב למעשה את בית המשפט, ויש להחיל את המתחם שנקבע באותו מקרה, 6- 10 שנות מאסר, אף במקרה דנן.

לעניין העונש בתוך המתחם, הפנה הסנגור לכך שלנאשם הרשעות שעיקרן בתחום הרכוש. אף אלה אינן רבות מאוד. לפיכך, סבור הסנגור כי ראוי להטיל על הנאשם עונש המתקרב לרף התחתון של מתחם הענישה.