מדינת ישראל נ' פלאח מוסטפא

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין בהעדר המבקש, בגין פס"ד שניתן ביום 12.3.13

על פי כתב האישום נהג המבקש ביום 8.1.13 בשעה 11:20 ברכב פרטי בכביש 90 מצפון לדרום כשרשיון הנהיגה שלו פקע ביום 4.2000 וחלפו למעלה מ-6 חודשים מיום פקיעת תוקפו בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה, כמו כן נהג ברכב כשרשיון הרכב פקע ביום 24.6.10 תקופה העולה על 6 חודשים בניגוד לסעיף 2 לפקודת התעבורה, בנסיבות האמורות , נהג הנאשם ללא פוליסת ביטוח בתוקף בניגוד לסעיף 2 (א) לפקודת הביטוח.

בתאריך 5.5.13 הגיש המבקש כאמור בקשה לביטול פס"ד בהעדר וטען כי:-

המבקש לא התייצב לדיון האמור, מאחר שלטענתו, הגיש בקשות דחיה לדחיית המועד לצורך העברת התיק לבית משפט בחיפה.

עוד טוען המבקש כי הוא מבקש לתת את יומו ולהעלות את טענותיו.

בנסיבות אלו, טוען המבקש לביטול פס"ד בהעדר, על מנת לתת את יומו כאמור בבית המשפט.

מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשה שכן, טוענת ב"כ המשיבה כי " שעה שבית משפט לא נתן החלטה בכל בקשת דחייה, חובה על הנאשם ועל הסנגור להתייצב לדיון, לפחות על אחד מהם, שכן בהעדרם מעמידים הם את בית המשפט והצד שכנגד בעובדה מוגמרת ושפיטת הנאשם היא צעד מתבקש וכדין, עוד טוענת ב"כ המשיבה כי תכליתה של הבקשה דנן, בקשה לביטול פס"ד, היא למעשה בקשה לבטל את ההליך שהתקיים בעניינו של הנאשם אשר הורשע ודינו נגזר, ולהניע את גלגלי ההליך הפלילי, בנסיבות האמורות המשיבה כאמור מתנגדת לבקשה, שכן המבקש ידע על הזימון והגיש בקשת דחייה ביום הדיון, , על כן סבורה המאשימה כי יומו של בית משפט ניתן לו, והמבקש בחר שלא להתייצב, במסגרת הטיעונים שהועלו בבקשה , לא עולות נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול פסק דין, ובמכלול הנסיבות האמורות כאמור המשיבה מתנגדת לבקשה.

לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו על ידי ב"כ המבקש, ובתגובת התביעה, החלטתי לדון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם.

בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, תק-על 2009(1), 137 , 141 (2009) נפסק על ידי כבוד הנשיאה ד' בייניש כי :-

" סעיף 130(ח) מאפשר, אפוא, לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון ונגזר דינו שלא בפניו (לרבות בעבירות שנדונו בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי) לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו. זאת, בהתקיים אחד משני תנאים: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש לדיון שנערך בעניינו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק הדין (ראו עניין איטליא, בעמ' 803). השאלה המתעוררת במקרה דנן הייתה גם השאלה העיקרית שנדונה והוכרעה בפסק הדין בעניין איטליא, והיא השאלה האם בית המשפט מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. בית משפט זה בפסק דינו בעניין איטליא השיב בחיוב לשאלה האמורה. ההכרעה באותה פרשה התבססה על אופיה של הזכות להיות נוכח ועל תכליתה החקיקתית של הוראת סעיף 240. המשנה לנשיא ת' אור הצביע בפסק דינו על החשש כי קביעת חובה לערוך דיון בנוכחות הצדדים בבקשות לביטול פסקי דין שניתנו לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי תפתח פתח לניצול לרעה של ההליך השיפוטי ועלולה "לחתור תחת תכליתו" של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי להביא לייעול ההליכים בעבירות קלות (ראו עניין איטליא, בעמ' 800-799)".

עוד נפסק מפי כב' הנשיאה ד' בייניש בהמשך לפס"ד כי :- "ההליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם הוא חלק מן ההסדר הכולל הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי לדיון בעבירות קלות. לפיכך, יש לעצבו באופן המגשים את תכליותיו של סעיף 240 הנ"ל ואינו מביא לריקונן מתוכן; קביעה שמשמעותה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם ללא קשר למהות הבקשה ולנימוקיה עלולה להביא לתוצאה של ביטול התכלית החקיקתית של ההליכים המקוצרים המיוחדים שנקבעו בסעיף 240 הנ"ל. לעומת זאת, ההליך של עיכוב ביצוע עונש שהוטל על-פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, במיוחד כאשר עסקינן בבקשה הנדונה בפני ערכאת הערעור ולא בפני הערכאה הדיונית, הוא הליך שאינו מוסדר בסעיף 240 עצמו. אכן, ניתן גם לטעון כי טעמי יעילות מצדיקים ככלל אף את קיומו של הליך זה שלא בנוכחות הצדדים. אולם, בניגוד להליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם אין בתוצאה של קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע עונש בערכאת הערעור משום ריקון של תכליות ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מכל תוכן; שכן ההסדר שנקבע בסעיף 240 הנ"ל מתייחס להליך בפני הערכאה הדיונית ולא בפני ערכאת הערעור. עוד יצוין, כי נוכח קיום ההליך לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם ונוכח האפשרות לסתור את חזקת המסירה איננו רואים בסיס להיזקק בהליך שלפנינו לטענות המשיב בתשובתו לערעור, הנוגעות לאי-חוקתיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי (ראו ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 807-805 (2002)".

אין מחלוקת כי הנאשם זומן כדין, אלא שלטענת המבקש, לא יכל להתייצב, וזאת על אף שהגיש בקשה נוספת ביום הדיון, הציב בפני בית משפט טובדה מוגמרת שכן אי בדעתו להתייצב לדיון, והמבקש בחר לעשות דין לעצמו ולא להתייצב.

אין המדובר בטעות אנוש במשרד ב"כ המבקש, עקב טעות רישומית, ב"כ המבקש ידע על מועד הדיון, כאמור הגיש בקשות דחייה, ועל אף זאת בחר שלא להתייצב למועד, וכך גם המבקש עצמו לא התייצב למועד.

ראוי לציין כי אין זו הבקשה הראשונה לדחיית מועד הדיון, ביום 7.3.13 הגיש המבקש בקשת דחייה בשל מחלה והדיון נדחה ליום 12.3.13 .

יתרה מכך, בקשת המבקש לדחייה בשל צירוף התיק לחיפה לא נסמכה במסמכים המאמתים את הבקשה , שכן הוברר כי למועד הבקשה, לא הוגשה כל בקשה לעניין הצירוף.

ברע"פ 3151/09 יוסף פרג' נ' מדינת ישראל, בבית משפט העליון מפי כב' השופט ס' ג'ובראן נקבע:- יתר על כן, אף לגופה דין הבקשה להידחות. בית המשפט, והוא בלבד, מוסמך לדחות מועד דיון שנקבע. הסכמת הצד שכנגד, אף שמהווה היא שיקול, אין בה כמובן כדי לחייבו להיעתר לבקשה. לפיכך לא נפל כל פגם במתן פסק הדין בהיעדר ההתייצבות. לענין הבקשה לביטול פסק הדין, סעיף 208א' לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על פי בקשת המערער, כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". בנסיבות הענין איני רואה כל מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי נימוקיה של באת כוח המבקש לא עלו כדי סיבה מוצדקת לכך שחרף זאת שלא ניתנה החלטה לדחיית מועד הדיון, לא התייצבו לדיון היא או עורך דין אחר. וודאי שאין בנימוקים אלו כדי להסביר מדוע לא התייצב גם המבקש עצמו לדיון. לא שוכנעתי גם כי נגרם למבקש משום עיוות דין בשל מחיקת הערעור. בחינת גזר דינו של בית המשפט לתעבורה מעלה כי, על פני הדברים, לא חרג העונש שהשית מן הראוי בנסיבות הענין ובהתחשב בעברו התעבורתי של המבקש.

בבית משפט העליון, ברע"פ 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, הש' שמגר, זכותו של נאשם ליומו בבית המשפט איננה אבסולוטית. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתם לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון.

רע"פ 5377/03 וגדי ג'מאל נ מ"י, הש' א. חיות, טעות ביומנו של סניגור איננה מהווה סיבה מוצדקת להעדרות מדיון.

רע"פ 2991/11 דוד שמש נ' מ"י, הש' ס' ג'ובראן, טעות איננה מצדיקה העדרות.