מדינת ישראל נ' פחה

החלטה

מבוא

מונחת בפניי בקשה לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר המבקש.

הנאשם ביקש להישפט, ובית המשפט נעתר לבקשתו והתיק נקבע ליום 23.4.12. אולם, המבקש ביקש לדחות את הדיון בשבועיים מאחר ויאלץ לשהות בחו"ל. משכך, נעתרתי לבקשתו והדיון נדחה ליום 20.5.12. במועד זה המבקש לא התייצב, לפיכך דנתי אותו בהעדרו וגזרתי עליו כפל קנס.

עתה עותר המבקש לביטול הכרעת הדין מהטעם שנאלץ להישאר בחו"ל.

דיון

סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע, כי די בקיומה של אחת משתי עילות כדי לחייב ביטול פסק דין שניתן בהעדר: העילה הראשונה דורשת קיומה של סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות והשנייה דורשת להראות כי קיים חשש ממשי לעיוות דין (ראה: רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 29.12.09); רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793; רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 29.6.03)).

עניינו של המבקש לא נמנה עם אחת מהעילות  הנ"ל. ואפרט:

המבקש ידע על מועד הדיון טרם נסיעתו לחו"ל. משכך, גם אם אניח כי נוצרו נסיבות בהם נאלץ המבקש שלא לשוב לארץ בתאריך שתוכנן אזי היה עליו לדאוג לכך שתוגש בקשת דחיה נוספת בשמו.

המבקש לא ציין כל טענת הגנה רלוונטית ולא הוכיח שבאם ההרשעה תיותר על כנה יגרם לו עיוות דין. מדובר בעבירה של אי חגירת חגורת בטיחות בניגוד לתקנה 836ב(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. לא מצאתי בבקשה כי לא נעברה העבירה. במצב דברים זה הגעתי למסקנה כי השארת גזר הדין על כנו אינה מהווה עיוות דין.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול גזר הדין. לפנים משורת הדין, מבטלת קנסות פיגורים, מזכירות תשלח לנאשם שובר חדש לתשלום עד לא יאוחר מיום 1/8/12.

מזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ב, 01 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: