מדינת ישראל נ' פזרקר

גזר דין

1.הנאשם יליד שנת 1973 הורשע על פי הודייתו בשתי עבירות איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

העובדות אשר הקימו את ההרשעה הינן, כי ביום 16.12.09 התקשר הנאשם למתלוננת שהינה עובדת סוציאלית בעירית כפר-סבא והמטפלת בתיק רווחה בעניינו של הנאשם, גרושתו ובנם המשותף. במהלך השיחה הטלפונית אמר הנאשם למתלוננת, תוך שהוא מפנה דבריו כלפי גרושתו ובן זוגה כי הוא ימשיך להלחם בהם וכי הוא יקבור אותם חיים. זמן קצר לאחר מכן, שב וצלצל הנאשם למתלוננת, היא העובדת הסוציאלית, ואמר לה "מה אתם רוצים אין לי בעיה אני אשלח שני אנשים שיבואו וידקרו אותה ואת בן זוגה".

באירוע נוסף, אשר היה כחודש לפני המועד הנ"ל, שלח הנאשם מכתב למשרד העבודה והרווחה בירושלים ובו כתב, בין היתר: "... כמה אפשר לדבר, לא מספיק הרציחות של ילדים כנקמה, אתם לא מסוגלים אני יטפל בזה לבד ובטוח יותר מהר... אני מתכוון לנקוט באמצעים חריפים ואפילו אנשים יפגעו מזה...".

התבטאויות אלה של הנאשם יש בהן משום איום על פגיעה בגופם של גרושתו והבן המשותף, וכל זאת באמצעות העובדת הסוציאלית ועובדי משרד הרווחה, אשר לטעמו של הנאשם שימשו כ"צינור" להעברת האיום לגרושתו ולבנו.

2.שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של הנאשם אשר עיקרו מלמד כי הנאשם חסר תובנות ומודעות באשר להתנהגותו הבעייתית והשלכותיה, כאשר הנאשם מסלים את התנהגותו להתנהגות מאיימת ותוקפנית כלפי גרושתו והמעורבים האחרים במאבק, לרבות בן זוגה של גרושתו, לרבות בנו ואף בגורמי הרווחה.

שירות המבחן אף ציין כי נוכח הבעייתיות בהתנהלותו של הנאשם, הרי שאין הם יכולים לשלול סיכון להישנות התנהגות בעייתית דומה בעתיד ולפיכך, אין שירות המבחן יכול להמשיך ולהיות מעורב בעניינו של הנאשם.

3.ב"כ הנאשם, כבר בפתח הדיון, ואף בשלהי טיעוניו לעונש, עתר לשוב ולשלוח את הנאשם לשירות המבחן, על מנת לקבל תסקיר משלים אשר ינתן לאחר שהסניגור יביא לתשומת לבו של מרשו את ההתרשמות שיש להציג לשירות המבחן, על מנת שהוא יביע עמדה אחרת, מושכלת יותר, אשר תשרת את האינטרס הציבורי.

דברים אלה מלמדים, כי כל מהות הבקשה לדחות את הקץ בתיק, הינה לאפשר לסניגור ללמד את הנאשם מה לטעון ומה לומר בפני שירות המבחן ולטעמי, להעמיד פנים ובלבד שהתוצאה של תסקיר משלים תהיה טובה יותר.

לכך - אין ביהמ"ש יכול ליתן ידו והתסקיר המונח בפני היום הינו מרקם חייו והתנהלותו האמיתית של הנאשם.

4.ב"כ המאשימה עתרה לגזור על הנאשם עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי וכן קנס. מאידך, הסניגור תוך שהוא פורס תמונה מלאה ומקיפה לגבי הקשיים בהם עמד הנאשם ביחסיו עם גרושתו אשר לטעמו היא זו אשר גרמה להתפרצותו כנגד עובדי הרווחה. לכן, ביקש הסניגור להסתפק בענישה הצופה פני עתיד ואף להטיל עליו קנס, ובלבד שלא לשלול את חירותו כאשר הוא כבר היה עצור מיום 17.12.09 עד יום 20.12.09.

5.עובדי ציבור חשופים במסגרת עבודתם לסיכון שיפגעו בהם אך ורק משום שהפעלת סמכותם על פי דין כלפי האזרח אינה מקובלת על האזרח. איומים, כפי שקבע ביהמ"ש העליון, הינה אלימות, ועל ביהמ"ש להבהיר כי אל לו לאזרח לפגוע בעובד הציבור הממלא תפקידו, בין אם הפגיעה היא פגיעה מילולית, בין אם הפגיעה היא פגיעה גופנית, שכן יש בכך משום קעקוע של השירות הציבורי. ולכן, כל המרים ידו על עובד ציבור (ואין נפקא מינא באם מדובר בהרמת יד ממשית או באיום), על ביהמ"ש להעביר את המסר כי העונש בעבירות אלה הינו עונש מאסר של ממש.

לענין זה, אני מפנה לפסק דין אשר ניתן על ידי כב' השופט גולדברג בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל: "מניעת ההפחדה וההקנטה לשמם היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין".

עוד נכתב על ידי כב' המשנה לנשיא (כתוארו דאז) מ. חשין בע"פ 8314/03 רג'ח שיהאד נ' מדינת ישראל: "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי המשפט לגזור על מעשה אלימות שפסו במקומנו כמגפה".

על בתי המשפט להעביר לציבור מסר ברור במטרה לשרש את התופעה של פגיעה ואיומים על עובדי ציבור שהינם משרתיו של הציבור ועושי רצונו.

6.הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, חסך מזמנו של ביהמ"ש ודברים אלה משמשים לקולא. יתר על כן, מדובר בנאשם ללא הרשעות קודמות וזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק ולפיכך, אף ענין זה עומד הוא לזכותו. מאידך, מדובר בעבירות אשר יש בהן חומרה ולפיכך באיזון הכללי שבין האינטרס הפרטי ובין האינטרס הציבורי, שמטרתו לשרש תופעות ומעשים מעין אלה, גובר לטעמי האינטרס הציבורי.

7.אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.מאסר בפועל של 7 חודשים בניכוי ימי מעצרו.

ב.מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר שלא יעבור עבירה שעניינה אלימות.

ג.קנס בסך של 2500 ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתו.