מדינת ישראל נ' פויר

גזר דין

הנאשם הודה והורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי ס' 7(א) (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג- 1973. כעולה מכתב האישום המתוקן, ביום 13.2.10 בסמוך לשעה 22:00, החזיק הנאשם בסם מסוכן מסוג קנבוס, במשקל של 97.3702 גרם נטו, מחולק לתשעה מארזים שלא לצריכה עצמית, וזאת ללא היתר כדין או רישיון מהמנהל.

לכאורה, הגם שמדובר בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית, הרי שמדובר בסם מסוג קנבוס בכמות שאיננה גדולה. דא עקא, עקב אכילס שבגזירת הדין הוא במאסר מותנה שהוטל על הנאשם רק תקופה קצרה קודם לעבירה הנוכחית: לחובת הנאשם הרשעה קודמת מחודש מאי 2010 (ת"פ 1096/08 בימ"ש שלום אילת -ת/2). הנאשם הורשע גם באותו תיק בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, נגזר עליו מאסר של ששה חודשים בעבודות שירות ומאסר על תנאי בן שמונה חודשים, שהוא בר הפעלה בתיק זה. את העבירה נשוא תיק זה ביצע הנאשם רק חודשיים לאחר מכן, ותוך כדי ריצוי עבודות השירות.

הנאשם הופנה לתסקיר שירות המבחן. התסקיר מיום 17.10.10 מדגיש כי לתפיסת הנאשם, הוא הסתבך בעבירה מתוך רצון לרצות את ידידתו, מבלי לקחת בחשבון את המשמעות וההשלכות של מעשיו ותוצאותיהם הצפויות.

בתסקיר עדכני מיום 23.12.10, מפורט כי הנאשם עורך בתקופה האחרונה התבוננות פנימית ביחס להתנהלותו בעבר ובהווה, מבצע שינויים באורחות חייו ומודע יותר לדפוסים המכשילים בהתנהגותו. שירות המבחן התרשם כי הנאשם ער היום למחירים ולהשלכות של התנהלותו על מישורי חייו השונים וכי ההליך המשפטי משמש עבורו גורם מרתיע ומציב גבול. לאור האמור לעיל, ממליץ שירות המבחן על הארכת המאסר המותנה, על העמדת הנאשם בצו מבחן לשנה ועל ביצוע עונש של"צ בהיקף של 100 שעות.

המאשימה מתנגדת להמלצת שירות המבחן. לטענת המדינה, ההמלצה איננה עומד בקנה אחד עם חומרת העבירה, על רקע עברו של הנאשם ועם האמור בתסקירים קודמים. נטען כי שירות המבחן לא היה ער לכך שבתיק הקודם בו נגזר הדין חודשיים קודם, היה מדובר בכמות גדולה למדי של סם. המאשימה מציינת כי הפסיקה קבעה כי בסוג עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, יש לפגוע בשרשרת הפצת הסם ע"י ענישה מכבידה. המאשימה מבקשת לדחות את המלצות התסקיר ולגזור על הנאשם מאסר בפועל, תוך הפעלת המאסר על תנאי במצטבר לעונש שיוטל, מאסר מותנה, קנס ופסילת רישיון נהיגה.

ב"כ הנאשם הצביע על כך שמשני התסקירים ניתן ללמוד שהנאשם שיתף פעולה לאורך כל הדרך, הגיע למפגשים, מסר בדיקות שתן והוא נימצא בקשר שוטף עם שירות המבחן. ב"כ הנאשם הדגיש את נסיבות חייו של הנאשם ואת כברת הדרך הארוכה שעבר. הסניגור טען כי הנאשם לא הבין את ההליך המשפטי הראשון והיה זקוק לטראומה נוספת. רק אחרי מספר מפגשים עם שירות המבחן הבין את משמעות מעשיו.

הנאשם עצמו ציין כי המעשה היה טעות. לדבריו החזקת הסם לא היתה אלא מעשה של טיפשות והוא הבין זאת בדיעבד. לדבריו כיום הוא מודע למעשיו, מבקש סליחה ומבקש להודות לשירות המבחן אשר מסייע לו לעלות על דרך הישר.

הנאשם עבר עבירה לא קלה. מדובר בסם בכמות לא קטנה שהוחזק באריזות נפרדות שלא לצריכה עצמית בלבד. הנאשם ביצע את העבירות כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן שמונה חודשים אשר לא הרתיע אותו מלשוב ולבצע את המיוחס לו. עזות מצח מיוחדת יש בביצוע העבירה תוך כדי ריצוי עבודות שירות.

בתי המשפט קבעו לא אחת, כי מן הראוי לנקוט מדיניות של ענישה מחמירה, בכל הקשור להחזקת סם שלא לצריכה עצמית ולסוחרים בו. לא אחת נקבע כי גם אם מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי, יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני השיקול השיקומי והנסיבות האישיות (רע"פ 3988/05 נטלי צ'רמק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 858 , 859 (2005)).

יחד עם זאת, בבוא בית המשפט לגזור את דינו של נאשם, שומה עליו לאזן בין שיקולי הענישה השונים: הלימה לחומרת המעשה והרתעה מזה, שיקום הנאשם ונסיבותיו האישיות מזה. באיזון זה, יש לתת משקל ממשי לעקרון הענישה האינדיבידואלית ולהימנע מהחלת כלל עונשי שרירותי. יש להביא בחשבון איפוא, גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם ואת סיכויי השיקום (ע"פ 3820/09 מדינת ישראל נ' חיים אוחיון, תק-על 2009(3), 3549 , 3554 (2009)).

לעניין הארכת המאסר המותנה, סעיף 56 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע:

"בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי".

מכאן שהכלל הוא הפעלת מאסר מותנה. נאשם שמעד ועבר עבירה בתקופת התנאי – שומה בדרך כלל להורות על הפעלת המאסר המותנה. החריג הוא הארכת המאסר המותנה, וזאת רק מטעמים שירשמו, ורק אם יהיה בכך אי-צדק להפעיל את המאסר המותנה.

בית המשפט העליון הזכיר לא אחת, כי המאסר המותנה הוא למעשה עונש בגין העבירה הקודמת, שרק ביצועו הותנה בביצוע עבירה נוספת:

"פעולת הארכת המאסר המותנה הינה בעלת זיקה לעבירה הקודמת ולתיק הפלילי האחר שהתנהל אודותיה, ואין לראותה כעונש נוסף לצד הטלת צו המבחן... ...הפעלת המאסר המותנה כשלעצמה, איננה מהווה עונש על העבירה הנוספת, אלא פועל יוצא של ההרשעה הנוספת..." (רע"פ 2798/06 דוד ועקנין נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 426 , 430 (2007)).

שיקול הדעת באשר להפעלת המאסר המותנה, כרוך בשינוי הנסיבות המצדיק הארכה תחת הפעלה של המאסר המותנה:

"...שיקול הדעת הניתן לבית המשפט בהארכת עונש מאסר מותנה, מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה..." (רע"פ 7391/08 יוסף מחאג'נה נ' מדינת ישראל).

באם ראוי להאריך את המאסר על-תנאי בענייננו?מחד גיסא, הנאשם נדון רק חודשיים קודם לכן בעבירות דומות. הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, בתוך תקופה בה ריצה מאסר בעבודות שירות. כל אלה גורמים המקשים עד מאד על הארכת המאסר המותנה. מאידך גיסא, תסקיר שירות המבחן מדבר על מודעות מאוחרת למעשים, על הבנה של חומרתם ועל הליך טיפולי מוצלח.

בתי המשפט עמדו לא פעל על הקושי בהטלת מאסרים מותנים ארוכים, אשר באים לכדי הפעלה בעבירות קלות. בענייננו מדובר בפחות ממאה גרם סם מסוכן מסוג קנבוס, אשר מביא להפעלת מאסר על תנאי של שמונה חודשים, והיד רועדת בעת הפעלה שכזו.