מדינת ישראל נ' פוואר

גזר דין

בבואי לגזור את דינה של הנאשמת נתתי דעתי הן לשיקולים לחומרא והן לשיקולים לקולא. בעשותי כן מצאתי כי בכל הנוגע לעבירה שעברה הנאשמת שעניינה העמדת רכבו על מדרכה, הרי שמדובר בעבירה מסוג העבירות ששומה על בית המשפט לשרשן ולהרתיע את העוברים עליהן. על בית המשפט מוטל נטל לשגר מסר חד משמעי לציבור, לפיו המתעלמים מחוקי החנייה יתנו הדין על כך בשל הפגיעה בסדר הציבורי - מניעת המעבר להולכי רגל והסיכון הרובץ לפתחם של העוברים ושבים.

בנוסף, טענתו של מנהל הנאשמת לפיה החנה את רכבו על המדרכה על מנת לפרוק סחורה בחנות סמוכה בשל מחסור במקומות חנייה המיועדים לפריקת סחורה - איננה מעלה ואיננה מורידה לעצם ביצועה של העבירה על ידי הנאשמת כפי שהיא מגוללת בכתב האישום.

ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש ביקש להשית על הנאשמת כפל קנס, בשל העובדה כי הנאשמת ביקשה להישפט ובזבזה בכך מזמנו של בית המשפט. לא מצאתי לקבל טענה זו ולהחמיר עם הנאשמת אך מפאת העובדה כי ביקשה לממש זכותה על פי דין להשמיע דברה בבית המשפט.

נוכח המקובץ ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים וביניהם חומרת העבירה בה הורשעה הנאשמת, הודאתה של הנאשמת, החיסכון בזמן השיפוטי ונסיבות ביצוע העבירה, מצאתי לנכון לדון את הנאשמת לעונש הבא:

קנס בסך 500 ₪

הקנס ישולם ב-2 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, כשהראשון שבהם בתוך 30 יום מהיום.

אם לא ישולם הקנס, או אחד משיעוריו במועד, תעמוד יתרת הקנס לתשלום מיידי.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום מיום קבלת גזר הדין לביהמ"ש המחוזי.

ניתן היום, י"ז אדר ב תשע"א, 23 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.