מדינת ישראל נ' פוגל

החלטה

מבוא:

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים, עבירה לפי סעיף 192 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק")

2.מכתב האישום עולה כי בצהרי יום ה-4.4.2008, לאור חוסר שביעות רצונו של הנאשם מרעשים שבקעו מביתו של המתלונן (שכנו של הנאשם) עקב שיפוצים שערך המתלונן בביתו, איים הנאשם על המתלונן כי ישחט אותו ואת אביו, וכי את רכבו של בעל המקצוע שעבד בבית המתלונן ישרוף.

3.ביום 20.3.2014, במעמד דיון בעניינו של הנאשם בתיק דנן, העלה ב"כ הנאשם טענה מקדמית להגנה מן הצדק בהתאם להוראת סעיף 149(10) בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב),התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

4.לטענת הסניגור המלומד, כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם הוגש בשיהוי רב של כ-4 שנים מיום שהנאשם נחקר בתחנת המשטרה, וכמעט חמש שנים מיום ביצוע העבירה נשוא כתב האישום.

5.ב"כ הנאשם נסמך בטענותיו אף על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מחודש אוגוסט 2010 (הנחיה מספר 4.1202) בדבר משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום (להלן: "הנחיות היועמ"ש"), תוך שציין כי לפי הנחיה זו פרק הזמן המירבי העומד לתובע לשם החלטה בדבר הגשת/הימנעות מהגשת כתב אישום בעבירות מסוג עוון הינו 12 חודשים מיום שקיבל לידיו את חומרי החקירה.

6.ב"כ הנאשם הדגיש כי לאור אופייה של העבירה, היות הנאשם אדם נורמטיבי נטול עבר פלילי, חוסר עניין ציבורי וכן העובדה כי מיום העבירה לא נפתחו תיקים נוספים כנגד הנאשם, המדובר הוא בשיהוי החורג מפרקי זמן סבירים ואשר גרם לנאשם לעינוי דין.

7.עוד הוסיף ב"כ הנאשם, כי אין המדובר במקרה סבוך אשר דרש פרק זמן ארוך של איסוף ראיות, וכי השיהוי הביא לפגיעה יכולתו של הנאשם להתגונן.

8.מנגד, טען ב"כ המאשימה המלומד כי על טענת ב"כ הנאשם להידחות ממספר טעמים. ראשית, טען כי על פי הוראות החסד"פ בדבר התיישנות, הרי שבין כה וכה עמדה התביעה בזמן המוקצב לה לשם הגשת כתב אישום וכי משלא חלה התיישנות על מעשיו לכאורה של הנאשם, הרי שטענה למחיקת כתב האישום אינה ראויה בעניין זה.

9.כך, ב"כ המאשימה הוסיף וציין כי ככל שהיה שיהוי כלשהו, אותו הכחיש בלאו הכי, הרי שמדובר לכל היותר בשיהוי של כשנתיים שכן קבלת התיק ע"י התביעה ולאחר מיצוי הליכי החקירה הייתה אך בשלהי שנת 2009, וכאשר בשנת 2012 הוגש כתב האישום לביהמ"ש.

10.עוד טען ב"כ המאשימה כי הזמן שחלף לא עמד לנאשם לרועץ שכן לא הסב לו כל נזק, לא היווה עינוי דין לנאשם וכן ציין כי עניין זיכרונו/אי זיכרונו של הנאשם מהאירוע אינו מהווה פגיעה בלתי סבירה אשר בגינה יש למחוק את כתב האישום כנגדו. ב"כ המאשימה אף הדגיש כי בעניין טענות הנאשם לפגיעה לכאורית ביכולתו להתגונן כראוי היות שאינו זוכר את האירוע, הרי שביהמ"ש יוכל לעמוד על מהימנותו של הנאשם במסגרת ההליך ולהחליט בדבר.

דיון:

11.כבר בפתח דברי, אציין כי החלטתי בעניין דנן הינה דחיית הטענה להגנה מן הצדק בגין שיהוי, וזאת מנימוקים רבים וכפי שיפורטו להלן.

12.ראשית, יש להדגיש ולהבהיר כי ענייננו בעבירה מסוג עוון, עבירה אשר התיישנותה עפ"י חוק (סעיף 9(א)+9(ג) בחסד"פ) הינה בחלוף 5 שנים מתום ההליך האחרון בחקירה או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר, וכפי שאראה בהמשך, מועד זה החל בענייננו בשלהי 2009. נוסף על כך, אף אם נבחן את מועד הגשת כתב האישום על הצד המחמיר, קרי מיום ביצוע העבירה לכאורה ביום 4.4.2008, הרי שגם אז מועד הגשת כתב האישום נופל במתחם פרק הזמן המותר המוגדר בחוק.

13.בהמשך לאמור סעיף 10 דלעיל, איני מוצאת ממש בטענת הסניגור לשיהוי של כ-4 שנים בהגשת כתב האישום (וזאת לטענתו מיום ביצוע העבירה), וזאת אף לפי הנחיות היועמ"ש אשר עמדו בבסיס טענתו. כאמור, הנחיות היועמ"ש מציינות פרקי זמן סבירים להגשת כתב אישום, וזאת מרגע שקיבל התובע את חומרי החקירה לידיו, ולא מיום ביצוע העבירה או מיום הגשת התלונה במשטרה. בענייננו, התובע ציין כי חומרי החקירה התקבלו לידיו אך בשלהי 2009, כך שאף בהתאם להוראת סעיף 3(2)(ב) בהנחיות היועמ"ש עמד לטובת התביעה פרק זמן של כ-12 חודשים עד למועד הגשת כתב האישום, קרי עד לשלהי 2010. מכאן שהמדובר בשיהוי של לכל היותר כשנה ו-10 חודשים וזאת לאור העובדה כי כתב האישום נחתם כבר ביום 23.10.2012 ע"י התובע הממונה ונראה כי החתמת חותמת ביהמ"ש התעכבה לאחר שזה כבר הוגש בפועל.

14.נתון חשוב אשר יש לתת עליו את הדעת היא העובדה כי תיק זה של הנאשם אינו תיקו היחיד במשטרה, וכי לנאשם תיק נוסף ומאוחר יותר שעניינו בעבירות חמורות של אלימות ואשר קשורות באופן ישיר לתיק דנן, וזאת בניגוד מוחלט לטענותיו של ב"כ הנאשם כאמור לעיל.

בעניין זה, סבורני כי אין זה מן הנמנע שככל והתיק דנן היה תיקו היחיד של הנאשם, אפשר וכלל לא היה מוגש כנגדו כתב אישום, והרי שדיון בעניין שיהוי כזה או אחר היה מתייתר ממילא, אך היות ולנאשם תיק נוסף שנפתח בגין אירוע שהתרחש לכאורה כחודשיים לאחר האירוע בתיק דנן ואשר קשור אליו קשר ישיר לאור הנסיבות שהביאו את הנאשם לבצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו בשני התיקים, הרי שכעת נדרשה התביעה לבחינה ארוכה יותר של התיק דנן וזאת תוך התחשבות בהחלטות שהיו אמורות להתקבל בעניין התיק הנוסף והמאוחר יותר. וכך, אך משהוחלט על הגשת כתב אישום כנגד הנאשם בתיק המאוחר יותר, הגיעה התביעה להחלטה בדבר הגשת כתב אישום בתיק דנן (כאמור, בהחלטה זו היה להגשת כתב האישום בתיק הנוסף חלק לא מבוטל).

15.בעניין הטענה לשיהוי בלתי סביר אשר יש בו בכדי לפגוע ביכולתו של הנאשם להתגונן לאור קושי בזכירת האירוע המדובר, הרי שטענה זו עשויה להיות רלוונטית במקרים סבוכים ובעלי מספר רב של עדים, אשר אפשר כי חלוף הזמן יביא לפגיעה בזיכרונם ולסתירות כאלו ואחרות בין עדויותיהם (סתירות אשר אפשר ולא היו מתקיימות לולא השיהוי שהתקיים בעניינם).

לעומת זאת, בענייננו, רחוקים פני הדברים ממקרה היפוטתי כמתואר לעיל (ואף ב"כ הנאשם טען זאת במסגרת טיעוניו). כאמור, ענייננו הוא בתיק איומים, אשר העדים היחידים לאירוע לכאורה הינם המתלונן, אביו והנאשם ואף לא איש מלבדם. זיכרונם של המתלונן ואביו מהאירוע מתועד בתלונת המתלונן ועדות אביו, וכך אף זיכרונו (או שמא חוסר זיכרונו) של הנאשם בחקירתו. ודוק, כי אף אם נחקר הנאשם מספר חודשים לאחר האירוע המדובר ולא בסמיכות של שעות או ימים ליום האירוע, איני סבורה כי בפרק זמן זה היה שיהוי כה רב אשר הביא למחיקת זיכרונו של הנאשם כליל, ולבטח שלא לאור העובדה כי האירוע לכאורה התרחש בהמשך לסכסוך מתמשך בין הנאשם ובין המתלונן ומשפחתו (וכפי שציינתי לעיל, לסכסוך זה היה אף המשך מספר חודשים לאחר המקרה המתואר בכתב אישום זה). לעניין זה יפים דבריו של כבוד הנשיא כתוארו דאז, השו' מ' שמגר ברע"פ 6708/93 נוביק אבינועם נ' מדינת ישראל (פורסם בתקדין) בקובעו כי: