מדינת ישראל נ' פארס(אסיר)

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שהודה בכתב אישום בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

נסיבות ביצוע העבירה פורטו בכתב האישום המתוקן ולפיהן ביום 25.01.10 שהה הנאשם ברמלה בלא אישור שהייה ו/או כניסה ו/או עבודה מכל סוג.

כנגד הנאשם תלוי ועומד מאסר מותנה בן 6 חודשים (בימ"ש רמלה ת"פ 6883-07-09) והמאשימה עותרת להפעלתו לצד הטלת מאסר בפועל נוסף במצטבר ומאסר על תנאי לתקופה ממושכת ומרתיעה.

לדברי ב"כ המאשימה מדובר בנאשם שנכנס לתחומי ישראל פעם אחר פעם ולכן אין להקל בעונשו. בטיעוניה מונה ב"כ התביעה את עברו ובתוך כך את עבירות הכניסה לישראל:

בשנת 2006 ובגין עבירת הכניסה נגזר על הנאשם מאסר בפועל של 3 חודשים ויום ומאסר על תנאי. הוא שב ונכנס ללא היתר ובשנת 2008 נדון ל-11 חודשי מאסר בפועל כאשר הופעל המאסר על תנאי וניתן מאסר בפועל במצטבר וזאת בגין עבירות של כניסה לישראל ועבירות של הפרעה לשוטר, שימוש במסמך מזויף והתחזות כאדם אחר. עובדה זו לא מנעה ממנו להכנס פעם נוספת לתחומי המדינה ביולי 2009 והוא שב ונדון למאסר בפועל של 7 חודשים וכן הוטל עליו מאסר על תנאי של 6 חודשים. הנאשם השתחרר מהמאסר רק ב- 17.1.10 ושב וביצע את העבירה בתיק הנוכחי.

בנוסף תלוי כנגדו כאמור לעיל מאסר על תנאי בר הפעלה של 6 חודשים.

בטיעוניו מבקש הסנגור כי בית המשפט יסתפק בענישה מותנית או לחילופין במאסר קצר.

הסנגור מציין את ההודיה והחיסכון בזמן שיפוטי.

באשר לעבירת הכניסה מדגיש הסנגור כי מדובר בעבירה של שהייה ללא עבירות נלוות וכי גם עברו נוגע לעבירות שהייה. עבירות נלוות בהן הורשע נגעו לעצם הכניסה ולא נלוו להן עבירות רכוש.

נסיבות הכניסה לישראל מוסברות על ידי הנאשם בכך שחובות רבים רובצים על כתפיו והוא הגיע על מנת לשלם את חובותיו. בנוסף הנאשם מצוי בקשר הדוק עם אשה ישראלית כעולה מנ/1 ומנסה לזכות באיחוד משפחות בישראל וכן להתגייר.

עוד דורש הסנגור כי בנסיבות בהן מדובר בעבירת השהייה עצמה אין נזק חברתי חמור ולפיכך ניתן לטעמו להאריך את המאסר המותנה כעולה מן הפסיקה שצרף.

כמו כן שרוי הנאשם בתנאי מעצר קשים מיום 25/01/10.

 לאחר ששקלתי נסיבות העניין שמעתי טיעוני הצדדים, עיינתי בפסיקה ובטרם אגזור את דינו של הנאשם אציין את השיקולים לחומרה ולקולא:

נסיבות מחמירות:

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של כניסה לישראל.

בתי המשפט הצביעו לא אחת על החומרה שיש לייחס לעבירות על חוק הכניסה לישראל תוך שימת דגש למשאבים המרובים שהציבור נדרש להפנות לפיקוח ולאכיפת החוק למניעת כניסת בלתי מורשים לישראל וזאת לשם הגנה על בטחון המדינה.

לאחרונה הדגיש בית המשפט העליון את השיקולים שיש לשקול בעת גזירת הדין בעבירות השהייה הבלתי חוקית ראו לעניין זה דברי כבוד השופט רובינשטין ברע"פ 3173/09 פארגין נ' מ"י, תק-על 2009(2) 1255:

"הסוגיה המועלית בתיק זה אינה פשוטה. מצויים אנו, במקרה זה בגדרי הדין הפלילי, בדילמה שבין זכותה וחובתה של מדינה לשמור על שעריה וגבולותיה מפני כניסת הזולת אליה ושהייתו בה שלא כחוק, והרי אלה זכות וחובה שעליהן לא יתכן חולק, בתחום הבטחוני ומעבר לו, לבין מציאות הנטועה במצב הגיאו-אסטרטגי של מדינת ישראל בשכנות לאוכלוסיה שמטעמים ידועים, שלא ניכנס אליהם, מצויה במצב סוציואקונומי בעייתי, ולא אחת במצוקת אבטלה ועוני... הבסיס הנורמטיבי הספציפי הוא עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שזה לשונה "העושה אחת מאלה: (1) נכנס לישראל, או יושב בה, בניגוד לחוק... דינו - מאסר שנה". עבירה זו מצויה, מטבעה, בדרגה נמוכה יותר מעבירות של הלנה, העסקה והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12 לחוק, שדינן מאסר שנתיים או קנס...   אמות מידה שנקבעו בפרשת אבו סאלם יפה כוחן, בחלקן, גם בענייננו; מחד גיסא משלא נתפוגג, כלשון בית המשפט שם, הסיכון הבטחוני, נוכח קיומו ואיומו הנמשך של הטרור, "שיקולי הרתעה - הרתעת היחיד והרתעת הרבים - עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה". אך כל מקרה יידון לגופו, וכנאמר שם, "ככל שמעשהו של נאשם מקרב עצמו לליבתה של ההלכה - לסיכון בטחון הציבור כן נחמיר עם העבריין וניטה ליישם את מדיניות הענישה בחומרתה. וככל שמעשהו של הנאשם ירחק וילך מן הליבה, כן יקטן כוח המשיכה של מדיניות הענישה ויתחזק ממילא משקלם של טעמי הזכות" ...בנידון דידן - שאלת הכניסה והשהיה הבלתי חוקיות - עומדים בצד החומרה שיקולים כגון האם נתגלה סיכון בטחוני באדם בו מדובר; האם נתלוו לשהיה הלא חוקית עבירות נוספות (כגון זיוף תעודות, התחזות וכדומה); האם מדובר ברצידיביסט (נמסר אמנם כי בפעם ראשונה של כניסה בלתי חוקית אין הרשויות מעמידות ככלל לדין); מה אורך השהיה הלא חוקית; ובצד הזכות - האם ניתן להראות כי המעשה נובע ממצוקה אישית, כמי שמטה לחמו שבור; גיל צעיר ועבר נקי הם שיקולי זכות ושיקולים אלה ראוי שינחו את בתי המשפט בבואם לגזור את הדין".