מדינת ישראל נ' פאעור

פסק דין

לפניי ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו, אשר ניתן ביום 03/11/11 על ידי השופט א. קאופמן בתיק תת"ע 7218-06-10.

המשיב הובא לדין בבית משפט לתעבורה, בגין עבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א), 39א, הכל לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), ובתקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

בכתב האישום נטען, כי המשיב נהג ביום 05/04/10 ברכב וביציאה מחוף בצת עוכב לבדיקת רמת ריכוז אלכוהול בגופו, בדיקת הינשוף הראתה, כי ריכוז אלכוהול בגופו הוא: 310 מ"ג אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

המשיב זומן לדיון בבית משפט לתעבורה ליום 06/09/10, לא התייצב לדיון, ועל כן הורשע בהיעדרו.

בית משפט לתעבורה קבע מועד לטיעונים לעונש, אליו זומן המשיב.

לישיבת הטיעונים לעונש התייצב המשיב יחד עם סנגור, ולאחר שבית משפט לתעבורה שמע את טענות הצדדים לעונש, הטיל על המשיב את העונשים הבאים:

18 חודשי פסילה בפועל, בניכוי חודש פסילה מנהלית. בית משפט לתעבורה סייג את הפסילה, ביחס לתקופה של 14 חודשים, באופן שהתיר למשיב לנהוג ברכב לצרכי עבודתו, בין השעות 06:00 עד השעה 20:00 בימים א' עד ו'. כמו כן, הוטלו עונשים אחרים, כמפורט בגזר הדין.

הערעור מופנה כנגד עונש הפסילה בפועל, כשהמערערת טוענת, כי היה על בית משפט לתעבורה להטיל את עונש הפסילה המינימאלי ולהימנע מלסייגו, הואיל ולא מתקיימים בעניינו של המשיב נימוקים מיוחדים וסיבות, שיש בהן כדי לבסס את סיוג הפסילה.

המערערת הגישה הרשעותיו הקודמות של המשיב, המדובר ב-19 הרשעות, שבחלק הארי שלהן הרשעות מהותיות.

לדעת המערערת, בית המשפט לתעבורה טעה, משחרג מעונש המינימום, ושב ושגה, כאשר סייג את עונש הפסילה, ובדרך זו ביטל את האפקטיביות של עונש זה.

ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערעור, תוך שהוא מסתמך על נימוקי בית משפט לתעבורה, אשר הפנה להצעת חוק שמשרד המשפטים עומד להגישה למחוקק ביחס למשמעות ריכוז שאינו גבוה של אלכוהול בגופו של נהג, לצורך הטלת עונש המינימום, "שאינו רגיש דיו להבדלים...", בין ריכוז גבוה של אלכוהול, שיש לתת לו משמעות ביחס לרמת הסיכון שיוצר הנהג, כשהוא נוהג ובגופו רמת ריכוז גבוהה לעומת הנהג שנוהג ובגופו רמת ריכוז נמוכה.

ב"כ המשיב טען, כי למשיב אין הרשעות קודמות בעבירות מסוג העבירה בה הורשע, מה גם, נסיבותיו האישיות לא קלות ובהתאם לעיסוקו, הוא אמור להסיע עובדים למרכז הארץ, שם הוא עובד, ולכן שלילת הרישיון וביטול הסיוג עלול לפגוע במטה לחמו.

לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית המשפט לתעבורה, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור, ככל שהוא נוגע לסיוג הפסילה, ודוחה את הערעור, ככל שהוא נוגע לאורך תקופת הפסילה.

כאמור, ערכאת הערעור תתערב בעונש שהטילה ערכאה דיונית, רק במקרים יוצאי דופן וחריגים, אשר בהם הטילה הערכאה הדיונית עונש, החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

עוד יש להזכיר, כי ערכאת הערעור אינה נכנסת לנעלי הערכאה הדיונית ובוחנת את העונש כערכאה האמורה לקבוע את העונש הראוי, אלא היא בוחנת אם העונש שהוטל, נמצא במתחם הסבירות של הענישה המקובלת, כל זה בכפוף להלכה הקבועה, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם - לעניין זה ראו ע"פ 150/87 מדינת ישראל נגד גורדן צייקובסקי, פ"ד מ(4) 492 וע"פ 10479/08 פלוני נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 11.6.09).

אמנם, פקודת התעבורה קבעה עונש מינימום של 24 חודשי פסילה בפועל וכי החריגה ממנו לקולא מחייבת פירוט נימוקים ונסיבות מיוחדות וכי בעניינו של המשיב, אמנם קשה לומר כי קיימות נסיבות מיוחדות, מלבד הנסיבות האישיות והרמה הנמוכה של ריכוז אלכוהול שנמצא בגופו. על כן, וחרף החריגה לקולא מעונש המינימום, החלטתי שלא להתערב בתקופת הפסילה שנקבעה ע"י בימ"ש לתעבורה.

יחד עם זאת, אין בנימוקים הנ"ל כדי להצדיק סיוג הפסילה, כי הרי צרכי העבודה אינם נסיבות מיוחדות.

לעניין סיוג הפסילה ראו סעף 36א לפקודה וכן ראו פסק דין שנתתי בעפ"ת 36200-11-10 סרגי פקוטין נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 4.1.11).

כאן המקום לציין, כי יש בסיוג הפסילה כדי לרוקן מתוכן את משמעות ומשקל עונש הפסילה, ובעיקר את האפקטיביות שיש בעונש זה. נראה לי, כי ראוי לציין, שבעניינו של המשיב הפסילה סויגה בימים א' עד ו', בין השעות 06:00 ועד 20:00, חרף העובדה שברי לכולי עלמא שבימי שישי, ככלל לא עובדים עד שעה 20:00 ובין היתר במרכז הארץ לשם המשיב מסיע את העובדים, לטענתו.