מדינת ישראל נ' עראר

פסק דין

המשיב בתיק זה הורשע על פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו, כניסה לישראל שלא כדין, על-פי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בבית-משפט קמא הגיעו הצדדים להסדר טיעון חלקי, מכוחו המדינה עתרה להפעלת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המשיב בזמן מתן פסק הדין, וכן תקופת מאסר נוספת שתושת עליו, כאמור, כל זאת בהסכמה.

נושא אחד נותר "פתוח". התביעה הודיעה, כי היא תעתור להטלת מאסר על תנאי, כאשר הסנגורית תנסה לשכנע את בית המשפט להימנע מהטלת מאסר על תנאי. בסופו של יום, בית-משפט קמא (כב' השופט מ' לנדמן) נעתר לבקשת הסנגורית ולא הטיל מאסר על תנאי, ועל-כך מערערת המדינה בפנינו.

המדינה מפנה לענין זה לגיליון הרשעותיו הקודמות של המשיב, שכולל גם הרשעות בעבירות על חוק העונשין (עבירות רכוש) ובשנים האחרונות עבירות על חוק הכניסה לישראל, בדומה לעבירה שבתיק הנוכחי. ובהינתן שהמשיב שב ונכנס ארצה ללא היתר, מן הראוי שיהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, שירתיע אותו מביצוע העבירה. האינטרס הציבורי, כ ך לטענת המדינה, מחייבת השתת מאסר מותנה, גם בהתחשב בפוטנציאל הסיכון הבטיחותי הגלום בעבירת הכניסה לישראל.

הסנגורית מפנה בעיקר להסדר הטיעון שהיה בבית-משפט קמא. לשיטתה, הסדר הטיעון איפשר לה לטעון כפי שטענה, ומשראה בית-משפט קמא לאמץ את טיעוני הסנגוריה, אין מקום שהתביעה תערער על-כך, שהרי עדיין מדובר בתחומי הסדר הטיעון.

עוד מפנה הסנגורית לאמור בסעיף 3 לגזר הדין, ולפיו בית-משפט קמא המליץ בפני מי שידון בעניינו של המשיב, אם וכאשר יבצע המשיב עברות נוספות, יטיל עליו עונש חמור בהתחשב בעובדה שמדובר בעבירות חוזרות ונשנות.

המשיב עצמו נשא דברים והסביר לנו, כי הוא בעצם איננו מעונין בכניסה לישראל, אלא ב"מגנט" שיאפשר מעבר ממקום למקום בתחומי הרשות.

נראה לנו כי יש ממש בערעור זה. שני ראשים לדיון, האחד – הסדר הטיעון ומשמעותו;, השני – הפן הנורמטיבי שעניינו הצורך בהטלת מאסר על תנאי כשמדובר במי ששב ומבצע אותן עבירות. נזכיר שלמשיב לא פחות מ- 11 הרשעות קודמות.

לענין הסדר הטיעון – איננו סבורים כי ההסדר אמור למנוע מהמדינה לערער במקרה זה. שני הצדדים היו רשאים לשכנע את בית המשפט בעמדתם. משאימץ בית המשפט עמדה שאליבא דהמדינה איננה נכונה בפן הנורמטיבי, שמורה לה הזכות לערער ולהביא את השגותיה בפני ערכאת הערעור. כדי להשלים את התמונה נאמר, כי גם תמונת הראי נכונה. לו היה בית המשפט קמא דווקא מקבל את טיעוני המדינה, הדעת נותנת כי הסנגורית היתה מערערת ואף היא היתה מבקשת את התערבותה של ערכאת הערעור. עדיין לא היינו ממהרים להתערב, אלמלא היינו סבורים כי יש שגגה, כאמור, בפן הנורמטיבי. המשיב שב ומבצע אותה עבירה עצמה פעמים רבות. לא יתכן לפתוח בפניו את הדלת לביצוע עבירות נוספות, כאשר לא תלוי מעליו מאסר על תנאי שיופעל אם יבצע אותן. אמירתו של בית-משפט קמא בסעיף 3 לגזר הדין ולפיה "מובהר לנאשם כי חרף זאת, אם וכאשר ישוב לישראל וייענש בחומרה רבה בהתחשב בכך שנמנעתי מהטלת מאסר על תנאי ..." היא אמירה שאיננה מחייבת ויכולה לכל היותר לשמש תמרור בפני בית-משפט שידון בעניינו של המשיב בעתיד, אולם לא מעבר לכך. לכל האמור לעיל מתווספת גם העובדה שלפיה לא הוכח בפני בית-משפט קמא כי קיומו של מאסר על תנאי אכן רלבנטי להסדרת מעמדו של המשיב בכל הנוגע לקבלת היתר כניסה ארצה. בית-משפט קמא עצמו ציין, כי איננו יודע אם הדבר נכון. ההגיון מחייב, כי מי שנושא באמתחתו הרשעות רבות, כמו המשיב, ספק אם יזכה לרישיון ללא קשר לקיומו של מאסר על תנאי.

לפיכך, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומטילים על המשיב 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מהיום, והתנאים שבמשך תקופה זו לא יעבור עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952.

ניתן והודע היום ט' תמוז תשע"א, 11/07/2011 במעמד הצדדים.

דבורה ברלינר, נשיאה

אב"ד

יצחק ענבר, שופט

אבי זמיר, שופט

ניתנה והודעה היום ט' תמוז תשע"א, 11/07/2011 במעמד הנוכחים.

דבורה ברלינר, נשיאה

הוקלד על ידי: ברכה הרשקוביץ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: