מדינת ישראל נ' עקל

גזר דין

בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 30/1/14, הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בהעסקת שני עובדים זרים ללא היתר כדין, עבירה על הוראות סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א – 1991.

בדיון שהתקיים בפני ביום 13/3/14 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש.

טיעוני המאשימה:

לטענת המאשימה, עניין לנו בעבירה שבוצעה בשנת 2009. כתב האישום הוגש בשנת 2010 חלף נקיטת הליך מנהלי מחמת קיומן של עבירות קודמות לחובת הנאשם (מפלט עבירות קודמות שהוצג לבית הדין עולה כי לחובתו של הנאשם. נציין כי מהפלט שהגישה המאשימה עולה כי עובר לביצוע העבירה דנן, בשנת 2008 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בגין עבירה שביצע בשנת 2006 (הנאשם הורשע בביצוע העבירה וגזר הדין ניתן ביום 11/7/13). עוד עולה מהדוח כי לאחר הגשת כתב האישום דנן הוטל על הנאשם קנס מנהלי בגין העסקת עובד בלא הסדרת ביטוח רפואי.

המאשימה מבקשת להחמיר עם הנאשם על רקע היותו עבריין סדרתי.

עוד טוענת המאשימה כי יש ליחס חומרה מיוחדת לכך שהעבירה בוצעה תוך משלח ידו של הנאשם. המדובר בעבירה כלכלית, שהפכה למכת מדינה, ושהדרך הנאותה להילחם בה היא באמצעות יצירת הרתעה כלכלית משמעותית. לדידה, ענישה מקלה עשויה להוות תמריף לעבור על החוק הואיל ובצידה של העבירה יש רווח כספי למעסיקים.

על יסוד האמור לעיל, ובשים לב לכך שהנאשם הודה בעבירה וחסך זמן שיפוטי יקר, עותרת המאשימה לכך שבית הדין ישית על הנאשם עונש ששיעורו מחצית הקנס המנהלי המקסימלי בגין כל עבירה.

טיעוני הנאשם

ב"כ הנאשם טוען כי לזכותו של הנאשם יש לזקוף את העובדה שהודה בביצוע העבירות ובכך חסך זמן שיפוטי יקר.

ב"כ הנאשם עמד על כך שהנאשם יליך 1963 אב לשלושה ילדים בוגרים ומנהל חיים נורצטיביים. לדבריו חלפו חמש שנים מאז ביצוע העבירה כאשר במהלכן לא נזקפה לחובת הנאשם עבירה חדשה, וניתן ללמוד מכך כי תיקן את דרכיו. (אציין כי נדמה כי טענה זו היא בעלת משקל מוגבל בשים לב לכך שיוחסה לנאשם עבירה בגין העסקת עובד זר מבלי שהסדיר עבורו ביטוח רפואי בשנת 2011).

ב"כ הנאשם טען כי הנאשם סובל ממחלת סכרת כרונית (מסמכים רפואיים בתיק) ונתון בחובות כבדים. לדבריו הנאשם התקשה בניהול העסק שלו, ובכלל זה טעה באופן שבו העסיק עובד ואולם הפיק את הלקח וכיום הוא איננו מעסיק עוד עובדים.

לטענתו השתת קנס משמעותי עלולה לפגוע ביכולתו של הנאשם לשקם את חייו. וביכולתו לעמוד בתשלומים אחרים שמוטלים עליו.

בנסיבות העניין טען ב"כ הנאשם כי יש להסתפק בהשתת קנס בגובה הקנס המנהלי.

הכרעה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס המינהלי, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, אשר לא אחד נחשף אף לסכנה הבטחונית הכרוכה בהעסקת שוהים בלתי חוקיים. על הצורך להלחם בתופעת העסקת העובדים הזרים בלא היתר עמד בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו).

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות, בשל התועלת הכלכלית הכרוכה בכך.

במקרה כזה הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס העונשי המקסימלי שנקבע לעבירה בחוק, העומד על סך 116,800 ₪.

על רקע האמור אזכיר, כי מקום שמדובר בכתב אישום שמוגש בעקבות בקשת נאשם להשפט, מתווה המחוקק מדיניות ענישה ברורה, ולפיה הקנס שיוטל בהליך הפלילי, לא יפחת מהקנס המינהלי שהוטל בגין אותה עבירה אלא מנימוקים שירשמו (ראה סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985), ואולם, מקום שמדובר בכתב אישום יזום, לא הותוותה מדיניות עונשית בחוק.