מדינת ישראל נ' עמרם

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון תקיפה ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש - עבירות על סעיפים 379 + 25 ו- 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 2.3.07 בשעה 19:25 לערך, על רקע ויכוח בנושא שטיפת חדר המדרגות, ניסה הנאשם לתקוף את שכנתו, הגב' אנט שמחי (להלן: "המתלוננת"), בכך שזרק לעברה זוג אופניים. בהמשך, משך בשערותיה, עד כדי תלישת קווצה מהן, הכה באגרופים בפניה וגרם לדימום מפיה.

הנאשם כפר בביצוע העבירות המיוחסות לו ועל כן נשמעו בפני מכלול הראיות. מטעם התביעה העידו המתלוננת והשוטרת שהוזעקה לזירת האירוע, ואילו מטעם ההגנה העידו הנאשם ואשתו. לאחר שבחנתי העדויות שהובאו בפני, לא נותר בי כל ספק בנוגע לאשמתו של הנאשם, ועל כן מצאתי לנכון להרשיעו בדין. אפרט כעת את הראיות שנשמעו ואנתח המסקנות הנגזרות מהן.

פרשת התביעה:

העדה המרכזית מטעם התביעה הייתה, מטבע הדברים, המתלוננת. המתלוננת העידה, נחקרה נגדית, ולעיוני אף הוגשו ההודעות שמסרה במשטרה – נ/3 ו-נ/4. עדותה הייתה שוטפת, ברורה ומפורטת, והותירה רושם אמין ואותנטי. גם אם ברגעים מסוימים הקנתה המתלוננת לעדות נופך מעט תיאטרלי, הרי שגרסתה הייתה אחידה לאורך כל הדרך, לא נמצאו בדבריה סתירות מהותיות, ועמדתה זכתה לחיזוק משמעותי ביותר בדו"ח הפעולה ת/3 שערכה השוטרת מירי תורג'מן. אשר על כן הנני נותן אמון מלא בדבריה.

בעדותה סיפרה המתלוננת כיצד ביום האירוע עסקה, כהרגלה, בשטיפת מדרגות הבית המשותף בו מתגוררים, בין היתר, דלת מול דלת בקומה השנייה, המתלוננת והנאשם ובני משפחתו. בשלב מסוים יצא הנאשם מדלת דירתו ובינו לבין המתלוננת התפתח ויכוח על כך שהיא מנקה כל הזמן ומרטיבה את המדרגות. הנאשם החל לקלל את המתלוננת וזו השיבה לו מנה אחת אפיים. או אז התרגז הנאשם, תפס זוג אופניים שהיו מונחים במקום והשליך אותו לעבר המתלוננת. המתלוננת זזה והאופניים לא פגעו בה.

בהמשך, על פי עדותה, נכנסה המתלוננת לדירתה והמשיכה לנקות. הנאשם נכנס אחריה, ניגש אליה מאחור, אחז בשערותיה, משך אותן והכה בצד הימני של פניה. המתלוננת נשכה באצבעו של הנאשם על מנת שישחררה, אך ללא הואיל. בסופו של דבר, במענה לצעקותיה, נחלצה אחת השכנות לעזרתה ושיחררה אותה מידי הנאשם, שמיהר להסתגר בביתו. כתוצאה ממעשי הנאשם נתלשו חלק משערות ראשה של המתלוננת ופיה החל לדמם. המתלוננת הבהירה כי העימות היה עם הנאשם ולא עם אשתו, והכחישה בתוקף את הטענה כי בשלב כלשהו של העימות הצטיידה בסכין.

בחקירתה הנגדית של המתלוננת עלו מספר נושאים, בהם מבקש ב"כ הנאשם לעשות שימוש על מנת לשכנע כי דברי המתלוננת אינם מהימנים. בהקשר זה, הפנה הסנגור המלומד לכך שבהודעתה של המתלוננת במשטרה ת/4, הציגה את הנאשם כעבריין שזה עתה יצא מבית הסוהר ולחובתו "כנראה" מאסר על תנאי (ת/4 ש' 5-6), בעוד בפועל עברו נקי לחלוטין, כמפורט במסמך נ/1. המתלוננת נחקרה בנושא זה והסבירה כי את דבריה במשטרה מסרה לא מתוך ידע אישי אלא על יסוד שיחות שקיימה עם השכנים בבניין ועל בסיס המידע שאלה מסרו לה (עמ' 7 ש' 9-14, עמ' 8 ש' 21-23). בהתחשב בנסיבות, מדובר בהסבר מתקבל על הדעת, ומכל מקום אין מדובר באמרה המעוררת קושי מיוחד או אשר שוללת את מהימנות המתלוננת.

עוד טוען הסנגור בסיכומיו כי טענת המתלוננת כי נשכה את הנאשם על מנת להשתחרר ממנו אינה אלא "המצאה", אך עיון בהודעתה במשטרה ת/4 ש' 27 מגלה כי כבר באותה הזדמנות סיפרה על כך, ובהתחשב בחיזוקים החיצוניים המשמעותיים לגרסתה, אין כל סיבה שלא לאמץ את דבריה כלשונם. גם העובדה כי בתלונתה הראשונה נ/3 דיברה על "אגרופים" ברבים, בעוד מאוחר יותר התייחסה לאגרוף אחד או למכה אחת, אין בה כדי לגרוע, בנסיבות העניין, מהאמון שיש לתת במתלוננת, ומה גם שבסמוך מאד לגביית ההודעה נ/3 מסרה לאנשי מד"א כי ספגה מכת אגרוף יחידה, כאמור במסמך נ/2, ועל גרסה זו עמדה מאז ועד היום.

התזה אותה ביקש ב"כ הנאשם לקדם במהלך חקירת המתלוננת הינה כי מדובר בתלונת שווא, שנועדה לגלגל את עלות הוצאות טיפולי השיניים, להם נזקקת המתלוננת ללא קשר לאירוע, על כתפיו של הנאשם. אכן, המתלוננת לא הסתירה את העובדה כי הגישה נגד הנאשם תביעה אזרחית, בגין הנזק שנגרם לשיניה, כתוצאה ממעשי התקיפה המפורטים בכתב האישום, אלא שמכאן ועד אימוץ עמדת ב"כ הנאשם המרחק הוא רב.

כבר ב-נ/3, מייד לאחר האירוע, מסרה המתלוננת כי שיניה נפגעו (נ/3 ש' 5). כעבור שעה בלבד, בבית החולים מאיר, מסרה שחשה תזוזה בכתרים שבשיניה (ת/2 עמ' 3) וכעבור יומיים נוספים ציינה בהודעה נ/4 כי יש לה כאבים בשן וכי היא בדרכה, בהתאם להמלצה מבית החולים, למרפאת פה ולסת (נ/4 ש' 49-52). באותו יום אכן התייצבה במרפאת השיניים, שם גובשה עבורה תוכנית טיפול מקיפה, כמפורט ב-נ/5. לצורך הדיון הנוכחי אינני נדרש לשאלה, אשר לא נדונה לפני בהרחבה, בדבר היקף הקשר שבין מעשי הנאשם לבין הנזקים לשיני המתלוננת, אך מאחר ושוכנעתי כי הנאשם אכן הכה את המתלוננת בפניה, הרי שפנייתה לטיפול וההחלטה לתבוע את נזקיה מהנאשם הנם מעשים סבירים וטבעיים, שאינם פוגעים במהימנות המתלוננת.

כאמור, זכתה גרסת המתלוננת לחיזוקים חיצוניים משמעותיים ביותר – בתעודה הרפואית ת/2 ובעיקר בדו"ח הפעולה של השוטרת תורג'מן ת/3. מ-ת/2 עולה כי מייד לאחר האירוע פונתה המתלוננת לבית החולים מאיר ודיווחה על הפגיעות שספגה בראשה ובפניה. בבדיקה לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים, אך נמצאה רגישות מעל הלסת מימין, המתגברת בתנועה. מדובר בממצא המאמת את טענת המתלוננת על הפגיעה בצד הימני של פניה.

לא זו אף זו, החבלות שספגה מתועדות באופן מובהק עוד יותר בדו"ח הפעולה ת/3, בו תיעדה השוטרת מירי תורג'מן את העובדה כי בעת שהגיעה לבית המתלוננת, דקות אחדות לאחר תום העימות הפיזי בינה לבין הנאשם, "הנ"ל דיממה מהפה... ושערותיה היו פזורות בבית...". הנה כי כן, הבחינה השוטרת בחבלות התואמות באופן מלא לגרסת המתלוננת ואשר מאמתות אותה באופן מובהק.

כפי שעוד יובהר בהמשך, בגרסאות שמסרו הנאשם ואשתו לא נמצא כל הסבר משכנע לחבלות שנמצאו על גופה של המתלוננת, ואשר תועדו במסמכים ת/2 ו-ת/3. לפיכך, לא רק שמסמכים אלה מאמתים את גרסת המתלוננת, אלא שהם אף מבהירים, לצד קשיים מהותיים אחרים שנתגלו בגרסאות עדי ההגנה, מדוע לא ניתן לתת כל אמון בעדויות שנשמעו מטעמם. אפנה עתה לבחינת פרשת ההגנה והקשיים שנתגלו בה.

פרשת ההגנה:

הנאשם העיד להגנתו ומסר כי המתלוננת נוהגת באופן קבוע לשטוף את מדרגות הבית, ולהותיר אותן רטובות, באופן המסכן את הדיירים. על רקע זה העירו לה לא פעם הנאשם ובני משפחתו. ביום האירוע, בשובו הביתה מבית הכנסת, החליק הנאשם וכמעט שנפל. הוא נכנס עצבני לדירתו וסיפר לאשתו את שאירע. בעקבות זאת יצאה אשתו מהדירה, דפקה על דלת ביתה של המתלוננת ושאלה אותה פעם נוספת מדוע היא משאירה את המים על המדרגות. המתלוננת החלה לקלל ובינה לבין אשת הנאשם התפתח ויכוח מילולי. בשלב מסוים נעלמה המתלוננת לפתע בדירתה, ושבה כשבידה סכין באורך 30 ס"מ. המתלוננת התקרבה אל הנאשם ואל אשתו כשהסכין בידה, והוא רק הדף אותה לאחור על מנת להגן על עצמו, מבלי שהתכוון כלל לפגוע בה. כמו כן זרק לעברה את האופניים, על מנת להרחיקה, ואז נכנסו הוא ובני משפחתו לתוך דירתם וסגרו את הדלת (עמ' 19 ש' 12-24).

בהמשך, העיד הנאשם כי אותה "הדיפה" באה לידי ביטוי בכך שהניף את ידו הימנית לגובה הכתף בתנועת התגוננות, וכי למעט אותה פעולה לא היה כל מגע פיזי בינו לבין המתלוננת. כמו כן הבהיר הנאשם כי את האופניים זרק לכיוון המתלוננת, אך הם לא פגעו בה (עמ' 21 ש' 11, 22-25). הנאשם עמד על כך שלא הכה בפניה ולא משך בשערה. לגבי השערות שנתלשו מראשה, העלה את הסברה כי המתלוננת עצמה תלשה את שערותיה (עמ' 19' ש' 25, עמ' 21 ש' 27), ואילו בדימום מפיה כלל לא הבחין (עמ' 20 ש' 19-20).