מדינת ישראל נ' עמר(אסיר) ואח'

גזר דין

1.הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון והורשעו, על פי הודאתם, בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, עבירה על סעיף 12(1)+ 1(ב) בחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952; התפרצות לרכב בכוונה לבצע גניבה בצוותא חדא, עבירה על סעיף 413 ו' סיפא+ 29 בחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") וגניבת רכב בצוותא חדא, עבירה על סעיף 413 ב' (א)+ 29 בחוק.

2.ע"פ עובדות כתב האישום בין התאריך 24.03.10, בשעה 23:00, לתאריך 25.03.10, בשעה 05:30 או בסמוך לכך, ברח' ריב"ל 8 בראשל"צ, התפרצו הנאשמים בצוותא חדא לרכב מסוג גולף מ.ר. 43-447-56 (להלן: "הרכב"), השייך לתומר לוי (להלן: "הבעלים"), בדרך שאינה ידועה במדויק למאשימה, בכוונה לבצע גניבה. באותן נסיבות, גנבו הנאשמים בצוותא חדא את הרכב בכך שנסעו ברכב בכביש 5 סמוך לצומת ברקן, ללא הסכמת הבעלים, במרמה ומבלי תביעת זכות בתום לב, כשהם מתכוונים לשלול את הרכב מבעלו שלילת קבע. מיד בהמשך, הבחינו הנאשמים במחסום משטרתי וברחו מן הרכב. באותן נסיבות, שהו הנאשמים שהינם תושבי האזור בתחומי מדינת ישראל שלא כדין ומבלי שהחזיקו באישור שהיה מכל סוג שהוא בישראל ו/או אישור עבודה כלשהו.

3.ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש הפנתה לעבירות המיוחסות לנאשמים, לעברו הפלילי המכביר של נאשם 1, הכולל עבירות הזהות לאישומים לעיל, לעובדה כי ריצה מאסרים ממושכים וכי תלוי כנגדו מאסר על תנאי בן 6 חודשים. באשר לנאשם 2, הוסיפה כי הינו נעדר עבר פלילי. עוד הפנתה לפסיקת ביהמ"ש העליון המתייחסת בחומרה לעבירה על חוק הכניסה לישראל והן לעבירות הרכוש, וסברה כי יש להעביר לשני הנאשמים מסר ברור וחד משמעי בדרך של ענישה מוחשית, קונקרטית ומשמעותית. לפיכך, באשר לנאשם 1, עתרה להשית עליו מאסר פועל ממושך, הפעלת מאסר על תנאי התלוי ועומד כנגדו, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי. באשר לנאשם 2, עתר למאסר בפועל ממושך, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי.

4.ב"כ הנאשמים טען כי עבירת התפרצות לרכב נבלעת בתוך יסודותיה של עבירת גניבת רכב ועל כן, הרי שמדובר על עבירת גניבת רכב ועבירת כניסה לישראל. באשר לנאשם 1, הפנה לנסיבות חייו והוסיף כי חרף העובדה כי הינו בעל עבר פלילי, ניתן לראות את הזמנים בהם נעברו העבירות. לעניין לנאשם 2, טען כי הוא נעדר עבר פלילי וכי זוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק. באשר לרמת הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא, טען כי ישנה פסיקה לקולא ולחומרא והציג פסיקה מקלה בנושא. לטעמו, מאחר והנאשמים במעצר מיום 25.03.10, עתר להפעיל את המאסר על תנאי כנגד נאשם 1 בחופף. באשר לנאשם 2, עתר להסתפק בתקופת מעצרו. לעניין קנס ופיצוי, טען כי לא נגרם נזק והרכב הוחזר לבעליו.

5.נאשם 1 הביע חרטה על מעשיו וביקש לרחם עליו עת גזירת עונשו.

6.נאשם 2 הביע חרטה על מעשיו והוסיף כי זוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק.

7.תופעת גניבות הרכב הפכה למכת מדינה. בשל נפיצותן של עבירות אלה והן בשל הקושי בתפיסת המעורבים בהן יש צורך בענישה הרתעתית לשם הסרת הנגע.

כך נקבע בע"פ 11194/05 אבו סבית נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 2643:

"... למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת המדינה שאליה נדרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור... כמעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של הרבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיונים בראייה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך".

באשר לעבירת שהיה בלתי חוקית, קבע כב' השופט רובינשטיין ברע"פ 3173/09 מוחמד פראגון נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 1255, בפסקה י', כדלקמן:

"... אכן בתי המשפט מנסים, יחד עם המדינה כולה, להתמודד עם תופעת השהיה הבלתי חוקית. אין צורך להיות מומחה בביטחון על מנת להבין, כי לשהיה בלתי חוקית אוסף מגרעות; ראשית- היא הפרת החוק, וזו רעה חולה, ולא זו בלבד, אלא יש בה פוטנציאל ברור לסיכון ביטחוני, והיו דברים מעולם; ואין מדינה עלי חלד שלא תאבק בנכנסים לשטחה באופן בלתי חוקי, לא כל שכן אם יש מהם העלולים לסכן את ביטחונה ואף סיכנוהו".

8.לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים, עיינתי בפסיקה שהוגשה לעיוני ושקלתי את הנסיבות הצריכות לעניין ובהן, הודאתם של הנאשמים והחיסכון בזמן שיפוטי יקר, חרטתם של הנאשמים, עברו הפלילי של נאשם 1 והיעדר עבר פלילי של נאשם 2, חומרת העבירות והאינטרס הציבורי, גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:

נאשם 1:

א. מאסר בפועל למשך 18 חודשים.

ב. מורה על הפעלת מאסר על תנאי בן 6 חודשים שנגזר על הנאשם ביום 16.03.08, בת.פ. 4647/07 (בימ"ש שלום ת"א), במצטבר לעונש שנגזר, כך שירצה 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מיום מעצרו 25.03.10.

ג.מאסר על תנאי למשך 8 חודשים, והנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם כן יעבור, בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה של התפרצות לרכב וגניבת רכב.

ד.מאסר על תנאי למשך 7 חודשים, והנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם כן יעבור, בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה על חוק הכניסה לישראל.

ה.קנס בסך 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו.

ו.פיצוי למתלונן בסך 2,500 ₪.