מדינת ישראל נ' עלמה(עציר)

גזר דין

1.הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין – מיום 10.5.2010.

2.הנאשם יליד 1984, לחובתו שתי הרשעות בעבירות דומות. הראשונה משנת 2008 והשנייה מיום 21.7.09 – במסגרתה נידון, בין היתר לארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה בניגוד לחוק הכניסה לישראל, וכן לחתימת התחייבות כספית על סך 3,000 ₪ שלא יעבור עבירה דומה – המאסר המותנה בר הפעלה.

3.ב"כ המאשימה עתרה במסגרת טיעוניה לעונש, להשית על הנאשם מאסר בפועל וכן להפעיל את המאסר המותנה וכן את ההתחייבות הכספית, בשים לב למדיניות הענישה שהותוותה בהלכת פראג'ין, וכן בשים לב שהנאשם עבר את העבירה כאשר עמד לחובתו מאסר מותנה, דבר שלא הרתיעו מלשוב ולבצע עבירה דומה.

4.ב"כ הנאשם מנגד, עתר לפנים משורת הדין, להאריך את המאסר המותנה מאחר ולשיטתו קיימות נסיבות ונימוקים מיוחדים המצדיקות לעשות כן.

-לנאשם בת זוג ישראלית, שהייתה בהיריון ממנו. עקב סיבוכים בהיריון, התאשפזה ביום 10.5.2010, ולבסוף הפילה את העובר.

-הנאשם הוזעק על ידי בת זוגו להגיע לבקרה בבית החולים.

-הנאשם חש צורך להיות לידה בשעה קשה זו.

-הנאשם עובר למעצרו, עובד בעסק מסוג מכולת במקום מגוריו – חברון, ומפרנס את משפחתו וגם את חמשת אחייניו שאביהם נפטר לאחרונה.

-הנאשם סובל מבעיות לב ועבר בשנים 2004 ו – 2005 שני התקפי לב.

-בת זוגו של הנאשם, הגב' אירנה רפאלוב, התייצבה לדיון ואישרה כי היא זו אשר התקשרה לנאשם כדי להיות לידה בשעת אשפוזה.

-אחותו של הנאשם, הגב' שוקור, התייצבה לדיון אף היא וחזרה על דברי בת זוגו של הנאשם ועתרה לרחמים עבור הנאשם. גם הדגישה, שהנאשם נושא בעול פרנסת המשפחה בחברון, לרבות חמשת אחייניו שאביהם נפטר.

הוגשו מסמכים המעידים על מצבו הבריאותי של הנאשם וכן על דבר האשפוז של בת זוגו.

5.בהצטבר נסיבות אלו, מצאתי כי לצד מטרות הענישה ושיקולי הענישה המסורתיים המקרה דנן מצדיק הפעלת שיקולי חסד ורחמים, שאינם שיקולים "זרים" לשופט היושב על מדין, אם לא למענו של הנאשם אלא למען בני משפחתו שנסיבותיהם קשות מאוד.

6.גם בהלכת פראג'ין שהפנו אליה ב"כ הצדדים, נדרש בית המשפט לשקול את הנסיבות של כל מקרה ומקרה בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכה זו.

7.ברע"פ 3173/09 מוחמד פראגין נ' מדינת ישראל, שעניינו רמת הענישה בעבירות שהיה בלתי חוקית בישראל נקבע כי חרף האיום הביטחוני והצורך בהרתעה, יש להתחשב בנסיבות האינדוידואליות של כל נאשם ונאשם.

בעניין זה, ראויים לציטוט דברי כב' השופט א' רובינשטיין:

"דומה כי חופות על הכרעתנו מחד גיסא, גישה מרתיעה המצדיקה עמדה מחמירה, ומאידך גיסא, התיחסות מידתית לעבירת השהיה על פי נסיבות האדם העומד לדין. הדברים נאמרים, כמובן, בקוים רחבים, ושיקול הדעת נתון לבית המשפט הדן. בלא נטיעת מסמרות נאמר, כי בהנחה שהמדובר בשהיה שניה בישראל שלא כדין (ועל הראשונה כנמסר אין ממהרים להעמיד ככלל לדין), העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט במקרים שנסיבותיהם האישיות חריגות, כגון חולי אקוטי במשפחת הנאשם. אין בכך כדי למנוע מן התביעה להעמיד לדין גם על שהיה ראשונה שלא כדין, אך במקרים כאלה, אם אין נלוות אליהם עבירות אחרות, ואין הקשר בטחוני, ככל שהמדובר בשהיה קצרה מאוד בישראל, ניתן להסתפק במאסר על תנאי, תוך החתמת הנאשם על התחייבות כספית שלא לחזור על המעשה, ותוך שילוחו לשטחי הרשות ללא שיהוי. כאמור, בשהיה שניה שלא כדין העונש הראוי הוא מאסר בפועל, לשם הרתעה, ואורכו צריך להיגזר מנסיבות המקרה והנאשם, כך שיחוש שהדבר אינו כדאי ועם זאת, יובאו בחשבון נסיבות המצוקה. ברי כי עבירות נלוות יאריכו את תקופת המאסר בהתאם לחומרתן, ולמשל במקרה של זיוף או התחזות אין כל מניעה מתחילה מהטלת מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח, של חודשים ממושכים, וכן מאסר על תנאי וקנס. לגבי עבירות חוזרות ונשנות, ובודאי לגבי מי שמאסר על תנאי תלוי כנגדו, ניתן כמובן להחמיר יותר ולהפעיל את המאסר על תנאי בצורה מתאימה. פשיטא כי איננו עוסקים כאן בעבירות בטחוניות, שהענישה לגביהן היא בסדרי גודל אחרים. כללם של דברים לגבי שוהים בלתי חוקיים: יפה לענייננו גישה הדרגתית, תוך מתן סיכוי ל"הפקת לקחים", מן הקל אל הכבד ואל הכבד ממנו, לפי הנסיבות."

8.על רקע האמור לעיל, ולאחר שהקשבתי לטיעוני ב"כ הצדדים, שוכנעתי שלא יהא זה צודק להפעיל את המאסר המותנה העומד לחובת הנאשם, ועל כן הנני מורה על הארכת המאסר המותנה העומד לחובת הנאשם מת"פ 2579/09 בית משפט השלום באר-שבע, לתקופה של שנתיים מהיום, שלא יעבור עבירה בניגוד לחוק הכניסה לישראל.

למען הסר ספק – הנאשם ישוחרר לאלתר ממעצרו.