מדינת ישראל נ' עליאן(עציר)

החלטה

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

כתבי האישום

כנגד המשיב הוגשו שני כתבי אישום.

באישום הראשון יוחסו למשיב עבירות של חברות בארגון טרוריסטי (עבירה לפי סעיף 3 לפקודה למניעת טרור, תש"ח – 1948 (להלן: "הפקודה"), וחברות ופעילות בהתארגנות בלתי מותרת (עבירה לפי ס' 85(ב) ו- (ג) לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945). פרטי המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום הם כדלקמן: במהלך שנת 2008 התגייס המשיב לתנועת חמא"ס ולאחים המוסלמים (אח"ס) ירושלים. כמפורט בכתב האישום, החמא"ס הינו ארגון טרור, הן מכוח תקנות ההגנה (שעת-חירום) 1945, והן מכוח הפקודה למניעת טרור, התש"ח-1948 ובהתאם להחלטת ממשלה מיום 22/6/1989 בהתאם לפקודה הנ"ל (להלן:"ארגון החמא"ס"). כמו כן, "האחים המוסלמים ירושלים" הינו ארגון שהחברות אסורה בו בהתאם להכרזת שר הביטחון מיום 23/7/07 מכוח סמכותו לפי תקנות הגנה (שעת חרום) 1945 (להלן:"אח"ס ירושלים"). החל משנת 2008 ועד לשנת 2010, עבד המשיב במסגד אל- אלאקצה כנציג מטעם תנועת החמא"ס ומטעם האח"ס ירושלים. במסגרת הפעילות באח"ס ירושלים ובארגון החמא"ס יחד עם אחרים ובכלל זה באסם אל עומרי (להלן:"באסם") ומוסא חמאדה, פעל המשיב במסגד אל-אלאקצה כמדריך קבוצות מטעם החמא"ס וכן סייע בתאום ויזום סיורי הדרכה לתלמידים במתחם הר הבית. במועדים הרלוונטים קיבל המשיב משכורת מהחמא"ס, ישירות או באמצעות גורמים שלישיים בגין פעילותו האמורה בארגונים הנ"ל, כאשר ידע הטיב כי קבל את שכרו עבור פעילותו מארגון החמא"ס. לסיכום אישום זה, מעשים אלה מצביעים על כך שהמשיב היה חבר בארגון טרור באופן שנמנה עליו והשתתף בפעולותיו והיה פעיל בארגון זה.

באישום השני יוחסה למשיב עבירה של נשיאה והובלת נשק שלא כדין (עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (2 עבירות). סיפור המעשה המתואר בכתב האישום הינו כדלקמן: במהלך החודשים אפריל-מאי 2009, פנה באסם למשיב וביקש ממנו כי יצטרף לנסיעה עמו ועם אחר. המשיב הסכים והשלושה נסעו ברכבו של באסם לעבר שכונת בית צפאפה בירושלים. במהלך הנסיעה אמר באסם למשיב ולאחר כי הוא מחזיק ברכבו שני אקדחים, אקדח 14 מ"מ ואקדח מסוג "תופי", וכן תחמושת. באסם ביקש מהמשיב ומהאחר כי יסייעו לו להטמין את האקדחים. כשהגיעו השלושה (המשיב, באסם והאחר) לקרבת ביתו של באסם בבית צפאפה, הוציא באסם את האקדחים והתחמושת מרכבו, ואמר למשיב ולאחר כי הוא מבקש להטמין את האקדחים באדמה וכי עליהם לוודא כי איש לא יראה את מעשיו, ולהזהיר אותו מפני עוברים ושבים. המשיב והאחר עמדו במרחק של כ - 15 מטר מבאסם, כאשר באסם מטמין את האקדחים והתחמושת באדמה; והכול במטרה להזהיר את באסם ולהבטיח את הסתרת האקדחים והתחמושת. ביום 29.11.2010, במהלך חיפוש בחצר ביתו של באסם נמצאו האקדחים וכן התחמושת באדמה. לפי כתב האישום, המשיב ידע כי באסם הנו פעיל בארגון החמאס וכן באח"ס ירושלים, וזאת בין היתר מאחר שהמשיב הכיר את באסם מפעילותם המשותפת בהר הבית במסגרת ארגון החמא"ס כמתואר באישום הראשון. במעשיו אלה, אם כן, נטען כי המשיב פעל בצוותא חדא עם אחרים על מנת לשאת ולהוביל נשק בלא רשות על פי דין לשאתו להובילו.

בדיון שהתקיים לפני חלקו ב"כ הצדדים הן בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, הן בשאלת קיומה של עילת מסוכנות והן בשאלה אם יש מקום לבחון בנסיבות המקרה חלופת מעצר עבור המשיב. נדון אפוא במחלוקות כסדרן – שאלת קיומן של ראיות לכאורה; שאלת העילה; ולבסוף שאלת החלופה.

קיומן של ראיות לכאורה

עיינתי בחומר הראיות שהומצא לעיוני ובטענות ב"כ הצדדים שנטענו על יסוד חומר זה. מסקנתי היא, כי קיימות ראיות לכאורה בנסיבות המקרה, להוכחת האשמתו של המשיב בשני האישומים. אפרט:

באשר לאישום הראשון, קיימות בתיק הודעות של פעילי חמאס, באסם אל עומרי ומוסא חמאדה (להלן: מוסא), המעידות על פעילותו של המשיב המיוחסת לו במסגד אלאקצא והר הבית כנטען, ושניהם מוסרים כי המשיב אף קיבל משכורת חודשית עבור עבודה זו בסך 2,700 – 3,000 ש"ח. בהודעת באסם מ- 26.12.10 החל משורה 9, מוסר באסם שהמשיב אכן עבד בהר הבית (בניקיון שטחים והדרכת קבוצות תלמידי בית ספר) יחד עם מוסא, איש חמאס, וכי מוסא הוא ששילם למשיב את משכורתו מכספים שקיבל מן הארגון. באסם מספר בחקירתו מיום 22.12.10 כי פרטי עבודתו ומשכורתו של המשיב ידועים לו ישירות מהמשיב, שסיפר לו את כל הנ"ל עקב היות השניים חברים. כמו כן, באסם מסר את פרטי העסקתו של המשיב בחמאס בזכ"ד מיום 22.12.10 מקטע 40 ואילך. כך גם בהודעתו מ – 30.12.10. באסם מעיד בהודעותיו כי אף הוא עבד באלאקצא, וקיבל משכורת דומה; וכי משכורתו שולמה לו מאחד בשם מאג'ד ג'ועבה, והוא אשר העביר כספים גם למוסא עבור משכורתו ועבור משכורתו של המשיב. גם מוסא נחקר בנדון, וכפי שעולה מזכ"ד מיום 15.12 שורה 33, מוסא מאשר שהעביר למשיב משכורות חודשיות עבור עבודתו בהר הבית.

בנוסף לאמור, נחקר גם מאג'ד ג'ועבה, אשר העיד אף הוא כי המשיב גויס לעבוד באלאקצא וכי דמי משכורתו הועברו לו מארגון החמאס.

המשיב עצמו מכחיש מכל וכל את גרסות העדים הנ"ל, ולטענתו, כבר שנים אינו עובד כלל, וגם כשעבד והתפרנס, מעולם לא עבד בהר הבית ובאלאקצא ומעולם לא קיבל משכורות מארגון החמאס או האח"ס ירושלים.

בא כוח המשיב טוען לאי קיומן של ראיות לכאורה. לדעתו, אין ראיות המבססות את מעורבותו של המשיב במעשים המיוחסים לו. בא כוח המשיב טען באריכות לעניין חוסר אמינותם של באסם ושל מוסא ולטענתו, גרסאותיהם משופעות בסתירות, בין אם אלה מופיעות בזיכרוני דברים או הודעות.

אכן, אין להתכחש לעובדה כי קיימות סתירות מסוימות בגרסאות הנ"ל, ובעיקר בשאלת זהותו של האיש אשר שילם למשיב את משכורתו. כך, לדוגמא, בהודעתו של מג'עד ג'ועבה נמסר כי רוב הכספים למשכורות העובדים באלאקצה הועברו ממנו לבאסם, ובאסם הוא אשר שילם למשיב את משכורתו, בעוד שבאסם עצמו מוסר כי מוסא הוא אשר קיבל את הכספים והעבירם למשיב. ברם אין בעובדה זו כדי לסתור את משקלו של כלל החומר שבתיק בשלב של בדיקת ראיות לכאורה בו אנו נמצאים. השווה את דבריה דלהלן של כב' השופטת פרוקציה בנושא זה:

הנה כי כן, ראייה לכאורה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה אשר קיים לגביה סיכוי סביר שתהפוך בסוף ההליך לראיה רגילה אשר ניתן על פיה בלבד או ביחד עם ראיות אחרות להרשיע את הנאשם הינה זו אשר על פיה ניתן לקבוע התמלאות הדרישה הראייתית לצורך הליך המעצר. ניתן לסווג ראייה כראייה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה גם מקום שישנן סתירות בגרסאות עדים, או מקום שעולות שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן, ואפילו מעלות הן שאלות העשויות לעורר ספק סביר באשמת הנאשם. קיומו של ספק סביר עכשווי אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי ובלבד שניתן לומר כי לתשתית הראיות הלכאורית הקיימת פוטנציאל ראייתי כזה אשר לאחר שתעבור את כור ההיתוך של המשפט עצמו היא תהפוך לתשתית ראיות רגילה אשר תוכל לשמש בסיס להרשעת נאשם. (הדגשה שלי – ב.ג.)

בש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' זכריה עמרם (מאגר נבו).

על בסיס האמור, נחה דעתי כי ההודעות האמורות, על אף הסתירות המפורטות לעיל, אכן עומדות בדרישה לראייה לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב באישום הראשון.

באשר לאישום השני: כאן מסתמכת המבקשת על הודעה אחת, של אותו באסם אל עמרי, אשר מתאר בהודעתו את מכלול הפרטים המופיעים בכתב האישום, ואשר ממנה עולה כי לפי גרסתו, המשיב הצטרף אליו ברכבו בעת שהחזיק ברכבו שני אקדחים ותחמושת וכי לאחר שגילה עובדה זו למשיב, נשאר המשיב עמו ואף הושיט את עזרתו לבאסם בשמירה מפני עוברים ושבים בעת שבאסם הטמין את הנשק בחצר ביתו. המשיב מכחיש גם את הסיפור הזה, ולטענתו, לא ליווה את באסם ברכבו, והוא אינו קשור כלל לכל הסיפור.

לטענת ב"כ המשיב, לא ניתן יהיה להרשיע את המשיב בהליך העיקרי על בסיס ההודעה הנ"ל של באסם בלא שיימצא דבר לחיזוקה של עדותו, וזאת, לפי הוראות סעיף 54א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971, מאחר שבאסם עצמו הוא הרי שותף לאותה עבירה המיוחסת למשיב. אי לכך, גם בשלב של המעצר עד תום ההליכים, אין להתייחס להודעה של באסם כראיה לכאורה, שעה שאין בה כשלעצמה כל פוטנציאל כתשתית להרשעתו של המשיב.

שאלת הדרישה לחיזוק (לעדות של שותף לעבירה) ולתוספת ראייתית (בעדותו של עד מדינה) בשלב המעצר, זכתה לעמדות שונות ומנוגדות בפסיקת בית המשפט העליון (ראה בש"פ 9203/09 פאיד נ' מדינת ישראל (מאגר נבו) 22/11/09), אם כי הנטייה היא לטובת המשיב, כי החיזוק/התוספת הראייתית אכן נחוצים כבר בשלב המעצר (ראה, בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל (מאגר נבו) 21/8/05). ברם, בלי להביע עתה כל דיעה בשאלה עקרונית זו, במקרה שבפניי לא מצאתי כי דרישת החיזוק תעמוד בדרכה של המבקשת, וזאת משתי סיבות: ראשית, מאחר שבאישום הראשון כבר נמצאו ראיות לכאורה לביסוס האישום, כך שגם ללא ראיות לכאורה באישום השני ניתן לשקול בחיוב את בקשת המבקשת שבפניי (בכפוף, כמובן, לקיומה של עילת מעצר, אליה אתייחס בהמשך); ושנית, ניתן לכאורה למצוא חיזוק לעדותו של באסם באישום השני מן העדויות שנמסרו באישום הראשון, בהן נמסר כי באסם והמשיב הם חברים, מכירים כבר מספר שנים, עובדים יחד באלאקצא, וכי באסם הינו אף האיש אשר גייס את המשיב לעבודתו הנ"ל. כל אלה מחזקים לכאורה את עצם ההנחה שהמשיב ישתף פעולה עם באסם לבקשתו, גם במעשים המנוגדים לחוק, כפי שמסר באסם בהודעתו.