מדינת ישראל נ' עלי(עציר) ואח'

החלטה

רקע כללי ותמצית

1.כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של גניבת רכב בצוותא, כניסה לישראל שלא כחוק, קשירת קשר לביצוע פשע במסגרת האישום הראשון ובאישום השני עבירות של גניבת רכב בצוותא, כניסה לישראל שלא כחוק, קשירת קשר לביצוע פשע, הסגת גבול פלילית בצוותא והחזקת מכשירי פריצה בצוותא.

2.בד בבד הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים ודיון בה התקיים ביום 26.2.14, לאחר מספר דחיות שנתבקשו.

3.ב"כ המשיב 1 לא כפר בקיומן של ראיות לכאורה באשר לעבירת השב"ח ביחס לאישום הראשון, ביחס לעבירת השב"ח לגבי האישום השני טען ב"כ המשיב כי אין ראיות לכניסתו לארץ של שולחו שכן הוא לא נתפס בארץ. ביחס לעבירות האחרות שנכללו בשני האישומים הוא כפר בקיומן של ראיות לכאורה.

ב"כ המשיב 2 אף הוא כפר בקיומן של ראיות לכאורה למעט בענין עבירת השב"ח.

4.בנסיבות הענין טענו ב"כ הצדדים איש איש כמידתו בענין קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. ב"כ המשיב 1 בעמוד 4 ועמוד 5 עד שורה 18 ב"כ המשיב 2 בעמוד 5 שורות 20-32 ועמוד 6 שורות 1-20. ב"כ המבקש בעמוד 6 שורות 22-32 בעמוד 7.

5.ראוי לציין כי במקביל בתיק פלילי ת"פ 22678-02-14 הוגש כתב אישום נגד שניים אחרים המעורבים בפרשה נשוא הבקשה (עיסמאיל אחמד וצברא עאמר). אף כנגד שניים אלה הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים (מ"ת 22678-02-14).

הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינם של שניים אלו התקיים ביום 18.2.14.

המסגרת המשפטית

6.כאשר בוחנים עצם קיומן של ראיות לכאורה, יש לראות "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל

הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (ר' בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 149-148). וכן "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (שם, עמ' 149) (ר' גם: בש"פ 2201/09 דהן נ מ"י –(18.3.09).

7. הלכה היא כי בשלב הדיון בבקשת המעצר – בית המשפט אינו נדרש לקבוע שאלות הנוגעות

למשקלן של הראיות לכאורה או למהימנות העדים (ר' בש"פ 2361/09 מצארווה נ' מדינת ישראל (5.5.2009); בש"פ 3742/008 עובייד נ' מדינת ישראל (20.5.2008)).

8.יתר על כן, יכול שעילת מעצרו של נאשם תתגבש על בסיס חומר חקירה המורכב מתשתית של ראיות נסיבתיות בלבד, מקום בו ראיות אלה הינן בעלות עוצמה כזו המובילה למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה. (בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי (17.2.1999); בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (26.2.2004); בש"פ 8006/09 בוכניק נ' מדינת ישראל (25.10.2009)). 

9.זאת ועוד, הלכה היא בשלב הדיון בבקשת המעצר, ביתה משפט אינו נדרש באופן מדוקדק להערכת משקלן של העדויות השונות (ר': בש"פ 12038/04 הייב נ' מ"י; בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מ"י).

בשלב זה, אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה (ר' בש"פ 7159/04 אבו ג'ילדן נ' מדינת ישראל).

10.בבש"פ 10162/08 אבו גרדוד נ' מ"י (טרם פורסם – 15.12.08 ) נפסק בין היתר כי:

"חומר הראיות בהליך מעצר הוא חומר גולמי שטרם עבר תהליך עיבוד בהליך הפלילי, ובחינתו משקפת עמדה ראשונית, לכאורית, ביחס למעורבות הנאשם בעבירה המיוחסת לו, אשר טרם עברה את מבחני ההערכה הראייתית – שיפוטית הצפויים להיעשות במשפט גופו" [בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.05)]. מעצרו של נאשם מותנה, איפוא , התקיימותו של סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקיימות נגדו, לאחר שעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להביא להרשעתו של הנאשם..."