מדינת ישראל נ' עלוש

החלטה

1. לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה.

2. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה ועבירה של נסיעה אחורנית, עבירה לפי סעיף 45 לתקנות התעבורה.

על פי כתב האישום נהג המשיב ביום 21.10.10, בשעה 12.30 או בסמוך לכך, ברכב משא, בדרך ללא מוצא בקלנסווה וזאת על מנת להעמיס על גבי המשאית כלובי עופות, לאחר סיום ההעמסה, החל המשיב בנסיעה לאחור מבלי ששם ליבו כנדרש למתרחש בכביש מאחורי המשאית, ומבלי שנעזר במכוון כדרישת החוק. במהלך נסיעתו לאחור פגע המשיב עם גלגל שמאלי אחורי של המשאית במנוח, ילד כבן שנתיים אשר חצה את הכביש וכתוצאה מכך, נהרג המנוח במקום.

חזקת המסוכנות:

4. סעיף 46ב לפקודת התעבורה, קובע חזקת מסוכנות של נהג אשר מואשם בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית. ולפיו הנטל לשכנע את בית המשפט בכך שאין בנהיגתו משום סכנה לציבור ולסתור את החזקה עבר לכתפי הנהג.

בבש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל נפסק כדלהלן:

"בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי מדובר בפסילה "אוטומטית", אשר מטרתה "להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז – 2007, ה"ח 129). אמור מעתה, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה."

כן נפסק בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל :

"המסר שבסעיף 46ב הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וגם-לדעתי-לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו".

5. על מסוכנותו של המשיב, ניתן ללמוד, בין היתר, מעברו התעבורתי ומנסיבות האירוע הספציפי גם יחד כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה (ראו בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) ניתן ביום 11.2.1999; בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 578-579).

ב"כ המשיב בטיעוניו ניסה לשכנע את בית המשפט כי ראיות התביעה לוקות בחסר, דלות ורק מהן ניתן לסתור את חזקת המסוכנות, כמו כן טען שעברו הלא מכביד של המשיב, גם הוא לא מצביע על מסוכנות.

בין היתר טען ב"כ המשיב, שעד הראיה הנו ילד בכיתה ז', שכלל לא בטוח כי הבחין בתאונה, האירוע התרחש בשעה 10.30 והמשיב נעצר בשעה 13.30, המשיב שהה במקום התאונה רק 10 דקות, גם אם המשיב היה בודק סביב רכבו טרם הנהיגה לא היה יכול למנוע אותה, הרקמות לבדיקת ד.נ.א. שנלקחו לכאורה ממגן הבוץ, לא נלקחו בפני המשיב ויתכן שהגופה כבר היתה שם טרם התאונה ושהארוע לא מעיד על מסוכנות המשיב.

8. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את תיק החקירה, מצאתי כי יש ראיות לכאורה כנגד המשיב להוכחת אשמתו בתאונה ואני סבור שנסיבות התאונה מעידות על מסוכנותו של המשיב וכי החזקה לא נסתרה מעיון בראיות המצויות בתיק החקירה.

ואלה נימוקי החלטתי:

מעיון בחומר החקירה עולה כי:

עד הראיה, אכן תלמיד בי"ס, ציין כי הנו מכיר את המשאית, זיהה בברור את המנוח ששיחק עם מקל מעץ בידו, כשהמשאית עלתה עליו, המשאית חזרה ברוורס פגעה במנוח והמשיכה לנסוע, ומדובר באותה משאית שמגיעה מידי יום.

המשיב עצמו בהודעותיו שנמסרו תחת אזהרה, טוען שאכן הגיע לחצר עם המשאית לשם העמסת כלובי עופות, ולאחר העמסת הארגזים שב ברוורס לאחור, זה היה בשעה 12.00, הוא לא השתמש במכוון אחורי לשם נסיעה לאחור, הגם שעוזרו ישב לצידו במשאית, לטענתו אף פעם לא היה צורך שמשהו יכוון אותו.

יתרה מכך, לאחר שנערך ניסוי שדה הראיה, המשיב נשאל מפורשות כיצד זה לא הבחין במנוח אם יכול לראות ממראת צד שמאל העליונה יותר מ-8 מטר, לאחור ומהתחתונה יותר מ4 מטר, (אציין כי הפגיעה לכאורה, הייתה עם גלגל שמאלי אחורי), המשיב השיב: "אני בדרך כלל שאני נוסע רוורס אני מתייחס לטמבון האחורי וטמבון קדמי כדי לא לפגוע בקירות ....ואולי בגלל זה שאני לא התייחסתי לדופן לצד של המשאית מצד שמאל לא ראיתי את המנוח".