מדינת ישראל נ' עיסה

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פתיחת דלת בחוסר זהירות וגרם חבלה של ממש , בניגוד לתקנה 80 (א) לתקנות התעבורה וסעיף 38 (3) לפקודת התעבורה. אין חולק כי במועד הרלוונטי נהג הנאשם במונית שירות (זוטובוס) בר"ג ברחוב זבוטינסקי ממזרח למערב והתקרב לצומת עם רחוב מצדה (רבי עקיבא). אותה שעה נהג מר זאב לבנברג (להלן:"המעורב") באופנועו במקביל לכיוון תנועת הנאשם ומימינו. על פי כתב האישום, הנאשם עקף את האופנוע, עצר במרכז הנתיב ופתח את דלת ימין ברכבו כדי להוריד נוסע שלא במקום המיועד לכך. דלת רכב הנאשם פגעה בידו של המעורב וכתוצאה מכך נגרמו למעורב חבלות של ממש (שבר בכף היד) ואופנועו ניזוק.

הנאשם כפר במיוחס לו.

במסגרת פרשת התביעה העיד המעורב כאשר חוות דעת הבוחן, התעודות הרפואיות ביחס למצבו של המעורב לאחר האירוע והודעת הנאשם במשטרה הוגשו בהסכמה. המעורב העיד כי בעת הרלוונטית נהג בנתיב נסיעת הנאשם בחלקו הימני של הנתיב הימני. באותה עת היה ברמזור אור אדום והמעורב האט נסיעתו. המעורב טען כי רכב הנאשם היה מאחורי אופנועו אולם הוא הוסיף כי "אני חושב שהיא [ המונית –ד.ס.] האיצה כדי לעבור תוך פתיחת הדלת [ עמ. 4, ש. 23]. המעורב ציין עם זאת בעדותו כי לא ראה את המונית עד לרגע הפגיעה [ עמ. 5 שו' 13-14].

במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם לעצמו. הנאשם ציין כי בעת הרלוונטית הרמזור אכן הפך אדום והוא עצר את המונית על מנת להוריד נוסעת מרחק של 12-13 מ' מן הצומת. כאשר האור ברמזור התחלף לירוק והנאשם עמד לסגור את דלת המונית ולנסוע הגיע אופנוע המעורב והתנגש בדלת.

דיון והכרעה

ראשית אומר כי חלקים בעדותו של המעורב אינם אמינים בעיני. אפרט: המעורב ציין כי המונית האיצה את מהירות נסיעתה על מנת לעבור תוך פתיחת הדלת אולם טענה זו חסרת כל משמעות בהינתן שלושת אלה: אחד, המעורב הודה כי אינו יודע את הדבר כעובדה ["אני חושב שהיא האיצה כדי לעבור תוך פתיחת הדלת", עמ. 4 שו. 23] שנית, המעורב ציין במקום אחר בעדותו כי לא ראה את המונית לפני הפגיעה כך שוודאי שאינו יכול להעיד על מהירות נסיעתה לפני הפגיעה בו. שלישית, שאין כל היגיון בגרסה זו. אם המעורב האט את מהירות נסיעתו על מנת להגיע לרמזור אדום אזי לא ברור מדוע פעל הנאשם – שנהג באותה עת באותו נתיב ובמקביל לנסיעת האופנוע - באופן הפוך והאיץ את מהירות נסיעתו לקראת הרמזור האדום

זאת ועוד: המעורב העיד במקום מסוים כי הוא נפגע תוך כדי תנועה ["עברתי בצד הימני של הנתיב הימני ותוך כדי זה נפגעתי מדלת.."; עמ' 4 שו' 17-18;] ובמקום אחר ציין כי הפגיעה אירעה בעת שהיה במצב עמידה ["אני אומר לך שאתה עקפת אותי כשאני עמדתי והדלת הפילה אותי אל המדרכה" , עמ' 5 שו' 25].

מאידך, גם עדותו של הנאשם לא הצטיינה בבהירות ובקוהרנטיות במידה המאפשרת ליתן בה אימון. תקנה 80(א) לתקנות התעבורה מטילה על מי שפותח דלת חובה מכונית חובה להיזהר בשלומם של יתר המשתמשים בדרך העשוים להיפגע מן הסיכון הטמון בפתיחת הדלת. התקנה קובעת:" לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". התקנה אינה מבחינה, לא על פי לשונה ולא על פי תכליתה, בין בין פגיעה "אקטיבית", היינו מקרה בו הדלת הנפתחת פוגעת במשתמש בדרך וגורמת לו נזק, לבין פגיעה "פאסיבית", כלומר מקרה בו הדלת נפתחה והפגיעה אירעה כתוצאה מהתנגשות של המשתמש בדרך בדלת. בשני במקרים הופרה החובה של פותח הדלת לנקוט אמצעי זהירות להבטיח שלומם של משתמשי הדרך בעקבות יצירת המצב המסוכן של פתיחת הדלת. בנסיבות אלה אין לייחס לדעתי חשיבות לשאלה אם המעורב הוא שפגע בדלת הנאשם או שמא דלת הנאשם נפתחה ופגעה במעורב. בשני המקרים מדובר בהפרת חובת הזהירות של הנאשם בעת פתיחת הדלת.

במקרה זה, עולה מחומר הראיות כי הנאשם עצר את רכבו בתוך נתיב הנסיעה, מרחק של כ-12-13 מ' מן הצומת וזאת לצורך הורדת נוסעת. פתיחת דלת רכב בעת הימצאות בתוך נתיב הנסיעה, להבדיל מחנייה או תחנת עצירה, יוצרת סיכון כי משתמש אחר בדרך יפגע מפתיחת הדלת, כפי שאירע במקרה זה. הנאשם לא הרים את הנטל להראות כי נקט אמצעי זהירות ראוים להבטחת שלומם של המשתמשים בדרך בעקבות פתיחת הדלת. אכן, הנאשם ציין כי התבונן בראי בעת פתיחת הדלת אולם בהודעה במשטרה אמר כי התבונן בראי "פעם אחת" משמע, לאחר שבדק שניתן לפתוח את הדלת חדל הנאשם מלהתבונן בראי על מנת לראות אם הדלת הפתוחה ממשיכה להוות סיכון למשתמשי הדרך על מנת להגיב בהתאם. הנאשם ציין כי לא התאפשר לו להתבונן בראי "פעם שנייה" בשל כך שאישה שהייתה ברכב חסמה את שדה הראיה. כשנשאל בעניין זה השיב הנאשם תשובה תמוהה. לדבריו "מה זה להסתכל פעם ראשונה ופעם שנייה... הסתכלתי פעם ראשונה ופתחתי את הדלת, ההסתכלות שלי ממושכת.."; עמ' 8 שו' 15-16). לכאורה, ועל פי גרסתו במשפט, פעל הנאשם כפי שמתחייב מן הנסיבות ולא הסיט מבטו מן הראי כל עוד דלת הרכב פתוחה. אלא שלמרבה הצער לא ניתן לקבל גרסה זו כאמינה וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, גרסה זו בדבר "התבוננות ממושכת" עלתה על ידי הנאשם לראשונה בעדות במשפט ואין לה זכר בהודעה במשטרה. לא ניתן כל הסבר לכבישת גרסה זו. שנית, הנאשם לא נתן הסבר המצליח ליישב את תשובתו במשטרה בדבר אי התבוננות "פעם שנייה" בראי עם עם הטענה במשפט בדבר "הסתכלות ממושכת". שלישית, הנאשם לא הסביר כיצד "הסתכלות ממושכת" זו מתיישבת עם טענתו כי לא היה יכול להתבונן בראי עקב כך שנוסעת לא אפשרה התבוננות בראי. לאור האמור, אני סבור כי ל הוכח שהנאשם המשיך להתבונן בראי גם לאחר פתיחת הדלת על מנת לראות אם הדלת הפתוחה אינה מסכנת את עוברי הדרך.

גם בנקודות אחרות לא הצטיינה גרסתו של הנאשם בעקביות. אציין את העיקריות בהן: הנאשם ציין בעדותו במשפט כי עמד בצמוד לאבני השפה תוך הותרת שוליים צרים ["אני עצרתי בצמוד למדרכה... הכוונה שבין משאיר 30 ס"מ בין הגלגל למדרכה זה נקרא צמוד"; עמ. 8 שו' 2-3]. הנאשם לא ידע להסביר מדוע לא ציין זאת בהודעה במשטרה ואף לא נתן על הסבר כיצד, בהינתן נכונות גרסה זו, יכול היה המעורב להשתחל עם אופנועו למסלול הצר שיצר רכב הנאשם הצר ממידות גופו של אדם בוגר. לאחר שהנאשם נשאל, כיצד יכול היה המעורב לנסוע באותם שוליים צרים שיצר רכבו, לשיטתו, ציין לראשונה בעדות בבית המשפט כי הנאשם הגיע "באלכסון" ["..איך שהבן אדם נכנס באלכסון ונפל.."; עמ' 7 שו. 26-27). הנאשם לא מסר הסבר מדוע לא מסר פרט מהותי כזה בעדותו במשטרה ואף לא הביא בדל ראיה לטענה שנזכרה בעדותו ולפיה המעורב חרץ עם אופנועו את רכב הנאשם לכל אורכו. הנאשם גם לא מסר הסבר כיצד טענה זו בדבר חריצת רכבו לכל אורכו, המתיישבת על פי השכל הישר עם נסיעה במקביל לרכב הנאשם ולא באלכסון, מתיישבת עם הטענה כי הנאשם הגיע באלכסון.

עם זאת, אני סבור כי במקרה זה יש לייחס למעורב רשלנות תורמת לקרות המקרה. מנסיבות המקרה עולה כי בשלב מסוים לפחות נסעו הנאשם והמעורב בכלי רכבם במקביל זה לזה ובאותו נתיב נסיעה כאשר אופנוע המעורב מצוי בחלקו הימני של נתיב הנסיעה בו נסע רכב הנאשם. מצב דברים זה בו שני כלי רכב נוסעים במקביל זה לזה כאשר המרחק ביניהם קצר מהווה התנהלות נהיגה לא זהירה שכן כל סטייה בתוך הנתיב של אחד מכלי הרכב שלא הייתה גורמת לכל תוצאה אילו היה כל אחד מכלי הרכב מצוי בנתיב נפרד, עשויה לגרור תוצאות קשות בהן ששני כלי הרכב מצויים באותו נתיב. אני סבור אם כן כי החלטתו של המעורב לנסוע מימינו של רכב הנאשם ובנקודת זמן מסוימת במקביל לו הרימה תרומה לקרות הנזק נשוא כתב האישום שכן ברור כי אילו היה המעורב נוסע בנתיב נפרד – שהיה בהכרח שמאלי לנתיב בו נסע הנאשם – לא היתה התאונה דנא מתרחשת. עם זאת, וכידוע, לתרומת הרשלנות של המעורב עשויה להיות השלכה לעניין העונש הראוי אך לא לעניין האחריות ולפיכך לא ניתן לקבל את טענת הנאשם בסיכומיו לפיה "אני לא אומר שאני לא אחראי. לא כל האחריות תיפול על הגב שלי. המתלונן עקף אותי מצד ימין" [ עמ. 10 שו' 8].

לאור כל האמור מצאתי להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

ניתנה היום, ז' אב תשע"ג , 14 יולי 2013, במעמד הצדדים התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: