מדינת ישראל נ' עיאשי

גזר דין

הנאשם הורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), לאחר שהודה כי בתאריך 29/6/08, בסמוך לשעה 23.20, הוא החזיק בחלק האחורי של מכנסיו סכין בעל להב קבוע באורך של כ- 15 ס"מ, מחוץ לתחום ביתו או חצריו.

לאחר שהורשע ובטרם טענו הצדדים לעונש הופנה הנאשם לשירות המבחן, לצורך קבלת תסקיר בעניינו.

מאחר ומהתסקיר שניתן בעניינו של הנאשם עלה כי באוזני קצין המבחן מסר הנאשם גירסה לפיה הסכין שימש אותו כדי לחתוך בשר בארוע חברתי בו השתתף באותו יום, ואשר בו עשו "על האש", ובסיום אותו אירוע חברתי הוא שכח את הסכין בכיסו, ביקש הנאשם, באמצעות סניגורו הנוכחי (במהלך התקופה שחלפה מאז הורשע ועד לישיבת יום 13/12/09, שהיתה קבועה לטיעונים לעונש הוחלף ייצוגו של הנאשם) לאפשר לו לחזור בו מן ההודייה. בקשתו זו נדחתה, מהנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 28/12/09. באותו יום גם טענו הצדדים לעונש.

ב"כ המאשימה עתרה להטיל על הנאשם עונש שיכלול מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס גבוה. זאת לאור חומרת העבירה, הצורך בענישה מחמירה כדי למגר את תופעת הסכינאות ועברו, הכולל הרשעות קודמות גם בעבירות של אלימות.

הסניגור, לעומתה, ביקש לאמץ את המלצת קצין המבחן, שהמליץ, בתסקיר מיום 10/11/09, "לשקול את האפשרות להטיל על ראפת (הוא הנאשם - מ.א) צו מבחן לתקופה של 12 חודשים" ובנוסף "לשקול את האפשרות להטיל עליו עונש מאסר מותנה מרתיע וקנס". זאת לאור נסיבות חייו הקשות, מצבו המשפחתי (נשוי + 3 קטינים), מצבו הכלכלי והאמור בתסקיר, ממנו עולה כי הנאשם "מבין כיום את חומרת מצבו ואת הצורך שלו בעריכת שינוי מהותי באורחות חייו ובדפוסי התנהגותו וחשיבתו" והתרשמות קצין המבחן שהנאשם זקוק לטיפול והוא בר טיפול "ואם יטופל תצומצם הסבירות לחזרה על התנהגות פורצת גבולות מצידו בעתיד" ולכן זהו גם אינטרס ציבורי שהנאשם יופנה להליך שיקומי ולא יישלח לרצות עונש מאסר בפועל. הסניגור גם הביע חשש כי במצבו הנוכחי של הנאשם, שליחתו לכלא עלולה "לדרדר אותו לדרך הפשע ולא לסייע לו לצאת מהדרך הזו".

לחילופין ביקש הסניגור כי אם יוטל עונש מאסר בפועל, שירוצה בעבודות שירות.

לאחר ששקלתי בעניין, תוך שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים ולאמור בתסקיר, הגעתי למסקנה שבנסיבות המקרה שבפניי אין מקום לקבל את המלצת קצין המבחן - כאן המקום לשוב ולהזכיר כי, כפי שנקבע בפסיקה, שיקוליו של שירות המבחן, בבואו להמליץ על העונש אותו ראוי להטיל על נאשם שהורשע בדין אינם זהים, בהכרח, לשיקוליו של ביהמ"ש וכדברי כב' השופט מר ס. ג'ובראן ברע"פ 843/07, אבו גאנם נ. מ"י "... האמור בתסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ועל בית המשפט לאזן בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים העומדים בבסיס מטרתה של הענישה הפלילי(ת)" - ומן הראוי להטיל על הנאשם עונש שיכלול גם מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח, כפי שיובהר להלן:

את דעתי באשר למדיניות הענישה הראויה כלפי מי שנתפס מחזיק סכין ברשות הרבים ואין בידו להוכיח שהוא החזיק בה למטרה כשרה, הבעתי בעבר יותר מפעם אחת. אין זה סוד שאני סבור כי לצורך מיגור תופעת הסכינאות שפשתה במקומותינו, יש, בדרך כלל, להטיל על מי שעובר עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין, אפילו עברו צח כשלג ואפילו אם לא היתה לו, מלכתחילה, כל כוונה לעשות שימוש לא חוקי בסכין, עונש שיכלול גם מאסר בפועל, שלא בעבודות שירות, זאת כדי להעביר מסר כי מי שייתפס מחוץ לביתו ו/או לחצריו כשברשותו סכין, צפוי להישלח אל מאחורי סורג ובריח. אם מסר כזה ייקלט יקטן, כך אני מקווה, מספרם של נושאי הסכין המסתובבים ברשות הרבים ויקטן הסיכון של עשיית שימוש בסכין בשל חיכוך אקראי - כפי שזה קורה לא אחת - וכפועל יוצא מזה יפחת מספר מעשי הדקירה ומספר הנפצעים והנהרגים ממעשי הדקירה.

עד כמה גדולה הסכנה הטמונה בכך שאנשים, לרבות אנשים נורמטיביים, מסתובבים ברשות הרבים כאשר הם נושאים עימם סכין - ובהקשר זה ראוי לאזכר את דברי כב' השופטת הגב' ד. ברלינר - בע.פ. (עליון) 6508/05, פלוני נ. מדינת מדינת ישראל, כי "המרחק בין סכין המצוי בכיס - לבין שליפתו הוא קצר ביותר והתוצאות הטרגיות אינן מאחרות לבוא" - ניתן ללמוד מכך שכמעט ואינו עובר יום מבלי שאמצעי התקשורת ידווחו על אירוע דקירה כזה או אחר, בו יש נפצעים ולעיתים גם הרוגים, כאשר לא אחת המעורבים במעשי הדקירה הם אנשים חסרי עבר פלילי.

על הצורך בענישה מחמירה כלפי מי שעובר עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין עמד גם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, באומרו, בע.פ. 3077/08, מרגאן מוחמד נ. מדינת ישראל, כי

"...העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה היא עבירה שצריך להילחם בה ולשרש אותה. החזקת סכין שלא כדין עלולה להביא לכך שבסופו של יום תשלף הסכין ויעשה בה שימוש פוגעני שיכול לגרום חבלה חמורה או חלילה למוות. למרבה הצער, אנו עדים למקרים רבים של שימוש חוזר ונשנה בסכינים, בסכסוכים של עניינים שלא כלום. שימושים אלה בסכינים מחייבים את בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות שניתנה להם ולהורות על עונשים חמורים כדי להביא לשירוש התופעה".

ראוי לציין שבאותו מקרה נדון עניינו של אדם ללא כל עבר פלילי, נורמטיבי לחלוטין, בעל משפחה, ששירות המבחן נתן תסקיר חיובי בעניינו והמליץ להסתפק בהטלת ענישה שיש בה אלמנט הרתעתי ומציב גבולות לעתיד, ובערכאה הראשונה הוטל עליו, בין היתר, עונש מאסר לתקופה של 2 חודשים, עונש שאושר ע"י ערכאת הערעור.

אמנם ייתכנו מקרים בהם ניתן לסטות ממדיניות הענישה האמורה ולא להטיל עונש מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח על נאשם שהורשע בעבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין - בהקשר זה ראוי להזכיר שהענישה הינה אינדיבידואלית ולכן יש לבדוק כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו - אולם מקרים אלה חריגים. במקרה שבפניי, לאור נסיבות ביצוע העבירה, העובדה שהנאשם החזיק בסכין, לטענתו, לצורך הגנה עצמית (כעולה מתגובתו הספונטנית לשאלת השוטר מרטין מרניק, שערך החיפוש על גופו של הנאשם, שבמהלכו נתפס הסכין), עברו של הנאשם הכולל הרשעות קודמות גם בעבירות של אלימות והעובדה שהנאשם לא הפנים את חומרת התנהגותו (כך ניתן להסיק מהאמור בתסקיר כי קיבל אחריות חלקית בהתייחס לעבירה שביצע וכי הוא נוטה להשליך על אחרים את הסיבות לביצוע העבירות שביצע), אני סבור שאין המקרה נמנה על אותם מקרים חריגים.

סיכומו של דבר, מוטל על הנאשם עונש כדלקמן:

*מאסר לתקופה של 5 חודשים, לריצוי מאחורי סורג ובריח.

*מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים למשך 3 שנים מהיום והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זו עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין ויורשע עליה.

*חתימה על התחייבות כספית ע"ס 4,000 ₪ להימנע מלעבור תוך 3 שנים מהיום עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין, או 20 ימי מאסר תמורתה.

*לאור מצבו הכלכלי של הנאשם ועונש המאסר שהוטל עליו, אינני מוצא לנכון להטיל עליו קנס.

*אני מורה על השמדת הסכין.