מדינת ישראל נ' עזריה

פסק דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 6(ד)(18), לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א – 1991 [להלן: "חוק העזר"], בכך שהעמיד רכבו על מדרכה, והכל כמתואר בכתב האישום.

בתום שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים, ובהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, הודעתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

להלן נימוקיי:

מהבחינה העובדתית לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם העמיד רכבו (רכב גדול – "ג'יפ") על מדרכה, ולא היתה מחלוקת בדבר מיקום ואופן העמדת הרכב, אשר תועד גם במצלמת הפקחית רושמת הדו"ח [ת/3 – ת/5]. לא היתה גם מחלוקת על כך שברכב היה תג חניה לנכים על שמו של הנאשם, עורך דין במקצועו המתנייד בכסא גלגלים.

המחלוקת בין הצדדים נתגלתה בשאלה האם קמה לנאשם ההגנה הקבועה בחוק חניה לנכים, התשנ"ד – 1993 [להלן: "חוק הנכים"].

מטעם המאשימה העידה הפקחית רושמת הדו"ח, הגב' איילת דנינו [להלן: "הפקחית"], אשר הגישה את הצילומים ותדפיס של הדו"ח שנרשם. לדבריה, היא יודעת שלנכים מותר לחנות על מדרכה אולם במקרה דנן הרכב גרם להפרעה לכניסה של רכב כיבוי למתחם היכל המשפט. לדבריה –

"... יש שם ברזלים שנכנסים מתחת לאדמה והרכב של הנאשם מפריע. במידה ומשאית כיבוי והצלה רוצה להיכנס, רכבו של הנאשם מפריע. הרכב גם חוסם את כל המדרכה. הרכב עומד בזווית שהוא ממש חוסם את כל המדרכה, מהכביש ועד הבטונדות.

בחקירתה הנגדית, הוסיפה הפקחית כי -

"אם היית עומד בצורה ישרה מול הבטון, אז יכולתי להגיד שהרכב לא בזווית ולא מפריע. אם הייתי רואה בוודאות שרכב כיבוי והצלה יכול להיכנס בצורה "חלקה" יכול להיות שכן הייתי מתחשבת כי אני הולכת לקראת נכים....

ש:יש בתמונה עוד עמוד בטון, בנוסף רכב מגיע מימין והרכב שלי לא יכול להפריע לשום רכב או משאית שיפנו ימינה לתוך הרחבה של בית המשפט, זו פניה ימינה. נכון שהרכב יכול היה להיכנס בקלות?

ת:הפעלתי את שיקול דעתי כפקחית, אם המשאית יכולה להיכנס, אני ראיתי שרכב כיבוי והצלה, משאית, לא יכול להיכנס.

ש:אני אומר לך שהוא כן יכול להיכנס כי יש עוד עמוד בטון בצד, שהרכב שלי לא מפריע בכלל, מה את אומרת על זה?

ת:אני לא יודעת אם יש עוד אך אני מסבירה לך ששיקול הדעת שלי באותו רגע, הסתכלתי איך משאית נכנסת."

הפקחית העידה עוד כי קיים שילוט במקום שעניינו רכבי כיבוי והצלה אך אין סימון על המדרכה. עוד העידה הפקחית שאינה זוכרת האם באותה עת היה מקום פנוי בסביבה.

באשר לסביבה הקרובה, העידה הפקחית כי יש מספיק מקום למעבר הולכי רגל.

הנאשם העיד לעצמו.

לדבריו, ביום האירוע הגיע לבית המשפט, נכנס לרחוב, חלף על פני שטחי החניה הכוללים גם מקומות לנכים, וכיוון שלא היה מקום פנוי נאלץ להחנות על המדרכה, תוך שהוא מקפיד שלא להפריע לתנועה, לא להולכי הרגל ולא למעבר רכבי החירום. לטענתו, הרכב לא חסם את כניסת החירום וגם לא את אפשרות היציאה, ולא הועמד למול אותם עמודי ברזל בעלי פוטנציאל ההורדה לשם כניסת רכבי החירום.

בחקירתו הנגדית הוא אישר שראה את השילוט אולם טען כי השילוט אינו מספיק וכי יש הכרח בשילוט על גבי הכביש והמדרכה, על מנת שהסייג הקבוע בסעיף 3 לחוק הנכים יחול.

הנאשם עמד על כך שעגלת נכים יכולה לעבור במקום, כשם שעגלת הנכים שלו עצמו עברה. לדבריו, בצד השני של הכביש לא היו מקומות חניה פנויים. הוא לא חיפש בחניון הרחוק יותר כיוון שאז היה נאלץ לחצות כביש עם כסא הגלגלים וכן לעלות על מדרכה תוך אילוצו לקום מכסא הגלגלים.