מדינת ישראל נ' עזרא

פסק דין

1.בפני בקשה להורות למשיבה, באמצעות אמה-אפוטרופוסתה, לצאת מהמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא (להלן: ביה"ח), למוסד אחר המתאים לטיפול בחולים במצבה של המשיבה (להלן: צו יציאה), בהתאם לסעיף 8 לחוק ניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), תשי"ב-1952 (להלן: החוק לניהול).

המשיבה מתנגדת למתן צו היציאה ועותרת, מנגד, לאפשר למבקשת להעביר אותה מהמחלקה הנוירוכירורגית שבה היא שוהה כיום למחלקת שיקום נפגעי ראש (להלן: מחלקת השיקום) של בית החולים לצורך שיקומה.

2.המשיבה, שגילה היה 16 שנים בעת האירוע, איבדה את הכרתה בחודש מאי 2009 במהלך טיול שנתי. היא אושפזה תחילה בבי"ח רמב"ם, משם הועברה לבי"ח לוינשטיין, ומאז חודש נובמבר 2009 היא מאושפזת במחלקה הנוירוכירורגית של בית החולים שיבא.

הטיפול הנוירוכירורגי שהצריך את אשפוזה במחלקה זו הסתיים כבר באותו החודש.

גם המבקשת וגם המשיבה מסכימות כי אין צורך בהמשך אשפוזה במחלקה זו, וכי אדרבא, הדבר עלול להחמיר את מצבה.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת נחיצות העברתה של המשיבה למחלקת השיקום.

3.פרופ' משה הדני, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית, שתצהירו תמך בבקשה, היה נחרץ בעדותו (סעיפים 5-6 לתצהיר, הדגשות במקור):

"5.מאז ההעברה המטופלת שוהה במחלקה כאשר היא בהכרה עם תקשורת מינימלית לסביבה, וברמת תפקוד מוגבלת ביותר. נושמת דרך קנולה של פיום קנה ומוזנת דרך גסטרוסטום. היא נזקקת לעזרה בכל הפעולות, אינה שולטת על סוגריה ויכולתה לתקשר מזערית. והאיל והטיפול הרפואי הנוירוכירורגי במטופלת הסתיים זה מכבר, ביקשנו להעברתה למסגרת רפואית – סיעודית ההולמת את מצבה, המוגדר כסיעודי/סיעודי מורכב. מצב זה של המטופלת, אינו מחייב המשך אשפוזה בביה"ח, ואין באשפוז זה כל תועלת שהיא למטופלת.

...

6.עם כל הצער והכאב שבמקרה הטרגי, ולמרות הלחץ המובן של משפחתה הקרובה, לדעת הצוות הרפואי בביה"ח מצבה הרפואי של המטופלת אינו מתאים להליך שיקומי. המטופלת נבדקה מספר פעמים ע"י מומחי השיקום הבכירים ביותר של ביה"ח והאחראים על המערך לשיקום המוח – ד"ר ברזנר - מנהל מח' שיקום ילדים, ד"ר קרן – מנהל המחלקה לשיקום נפגעי ראש, ד"ר שמש – מומחה שיקום, ומסקנתם היתה אחת – מצבה הרפואי של המטופלת אינו מתאים להליך שיקומי בהיותה במצב סיעודי/סיעודי מורכב."

4.ב"כ המשיבה, מאידך, מסתמך בעיקר על חוות דעתו של מנהל מחלקת השיקום ד"ר עפר קרן, מיום 29.4.10, שגם פרופ' הדני הפנה אליו בתצהירו (נספח ד' לנספחי ב' לתובענה).

בחוות דעת זו הביע ד"ר קרן נכונות לקלוט את המשיבה במחלקתו לפרק זמן מוגבל של כחודשיים, ומכאן מבקש ב"כ המשיבה להוכיח, כי המשיבה ניתנת לשיקום. אלא, שהאמור בחוות דעת זו מוכיח דווקא את ההיפך מכך.

ד"ר קרן אשר בדק את המשיבה בשני ביקורים שערך במחלקת הנוירוכירורגית, מצא כי "האופציה המועדפת היא לשחררה ישירות מבית החולים הכללי לבית" (סעיף 1 להמלצות).

לצורך מימושה של אופציה זו, הוסיף ד"ר קרן המלצה, כדלקמן (סעיף 2, ההדגשות במקור):

"במידה, והם (בני משפחתה – י.א.) ימסרו שבכוונתם לקלוט אותה בבית, אך הם זקוקים לפסק זמן מוגבל (כחודשיים) לשם השלמת ההיערכות, יהיה מקום לבחון את האפשרות לקלוט אותה למתן טיפולים שייעודם להניע את הטיפולים במתכונת שהוגדרה. יהיה צורך להבהיר שהיא אינה נקלטת ל"תכנית שיקום" כוללנית בלתי מוגדרת, אלא למשך זמן מוגבל לניסיון גיבוש תוכנית הטיפול (שמשכו בקהילה יהיה באינטנסיביות משתנה חודשים ושנים). הייעוד העיקרי /של הטיפול במחלקת השיקום הוא לסייע למשפחה בהיערכות לקליטה בבית ובקהילה (כמו גם התאמת כסא הגלגלים, לכן יהיה צורך גם לערב גורמים מהקהילה והמערכת המממנת לגבי החלטה זו). במשך החודשיים בהם תאושפז במחלקת השיקום על המשפחה יהיה לסיים את ההתארגנות שתאפשר את הקליטה בבית (ויש להדגיש שאין להתנות את השחרור בכל שינוי במצבה ו/או תפקודה). אין להציע אפשרות זו לפני הסדרת נושא הבית המותאם ולפני שיקבע כיצד ניתן יהיה להבטיח את שחרורה במועד המוסכם בו יסתיים הליך הכנתה לשחרור. דהיינו, ליצור מנגנון מוסכם שימנע את השארות המטופלת במסגרת האשפוז לאחר המועד שתואם להעברתה הביתה. בחלופה זו נסייע להכנת הבית לקליטתה."

בהמשך מוסיף ד"ר קרן (סעיף 3), כי אם המשפחה אינה מסוגלת לקלוט את המשיבה בביתה, אזי יהיה צורך להעבירה "למסגרת מוסדית חילופית (שאינה מחלקת שיקום). מכאן, שבמצב זה אין מקום להפנות ל'אשפוז ביניים' במסגרת מחלקת שיקום".

5.כעולה מחוות דעתו של ד"ר קרן, אפוא, אשפוז הביניים שהוצע על ידו במחלקת השיקום לא נועד ל"תוכנית שיקום", אלא להכין את המשיבה ואת משפחתה, ככל האפשר, לצורך קליטתה בבית.

לצורך זה אף פורטה בחוות הדעת תוכנית טיפולים מתאימה.

לפיכך, נדרשה הסכמתה של משפחת המשיבה לקליטתה בבית ולצורך כך נדרשה המשפחה להתאים את הדירה ולהסדיר בה את כל הנדרש.