מדינת ישראל נ' עזרא

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

כתב האישום ודברי מבוא:

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת נשק שלא כדין – עבירה על סעיף 144(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 9.9.08, בתוך פח צבע במכולה שבמסגרייה ברחוב שכטרמן 6 באזור התעשייה בנתניה (להלן: "המסגרייה"), החזיק הנאשם, שלא כדין, את כלי הנשק הבאים: אקדח חצי אוטומטי Smith & Wesson קליבר 9 ס"מ שמספרו TE2358 MOD5904 יחד עם מחסנית תואמת ובה 14 כדורים, אקדח חצי אוטומטי מסוג Karen קליבר 9 מ"מ שמספרו L94533 יחד עם מחסנית תואמת ריקה ואקדח חצי אוטומאטי מסוג Sig Sauer קליבר 45 auto יחד עם מחסנית תואמת ובה 5 כדורים. עוד נטען, כי במהלך חודש דצמבר 2009, החזיק הנאשם במסגרייה אקדח – עט, וירה באמצעותו כדור אחד באוויר.

הנאשם לא חלק על עצם תפיסת האקדחים במסגרייה, אך טען כי אין לו כל קשר אליהם. לדבריו, המסגרייה נוהלה על ידי אחיו, אהרון עזרא ז"ל (להלן: "אחיו" או "האח"), אשר מצא את מותו בתאונת דרכים באמצע חודש יולי 2008, כחודשיים לפני החיפוש. לאחר מותו של האח, לרבות במועד החיפוש, עמדה המסגרייה שוממת, וכלי הנשק שנתפסו בה לא היו שייכים לנאשם או נתונים לשליטתו. כמו כן הכחיש את הטענה הנוגעת להחזקת אקדח העט.

בטרם אתייחס לחומר הראיות שהוצג בפני, אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים שהובילה להגשת כתב האישום בפרשה זו. כמפורט בדוח הפעולה ת/7, נערך ביום 9.9.08 חיפוש על פי צו בית המשפט בבית הנאשם ואביו ובמסגרייה המשפחתית. במהלך החיפוש במסגרייה נתפסו שלושת האקדחים המוזכרים בכתב האישום בתוך פח צבע סגור, שהיה מונח בחלקו הפנימי של קונטיינר גדול הממוקם בתוך המסגרייה. בעקבות התפיסה נחקר הנאשם בחשד להחזקת האקדחים וטען כי אין לו שום קשר למסגרייה וכי האקדחים שייכים לאחיו המנוח (ראו ת/8 ש' 14-18). על רקע זה לא הוגש באותו שלב כתב אישום כלשהו בנוגע להחזקת הנשק.

בחלוף למעלה משנה, במהלך ינואר 2010, נעצר אדם בשם לירז שמחי (להלן: "שמחי"), בחשד שהיה מעורב בעבירת הצתה של בית עסק בנתניה. במהלך תקופת מעצרו גובש עמו הסכם "עד מדינה", במסגרתו התחייב למסור את כל הידוע לו על מעשי עבירה שונים שאירעו באזור נתניה, להפליל המעורבים ולהעיד על כך בבית המשפט. במסגרת אותו הסכם מסר שמחי עדות המפלילה את הנאשם בהחזקת האקדחים. כמו כן סיפר על האירוע הנוסף בו החזיק הנאשם אקדח-עט ואף ירה באמצעותו כדור אחד. רק בעקבות עדויות חדשות אלה שמסר שמחי, גובש כתב האישום נגד הנאשם והוגש במהלך חודש פברואר 2010.

מטבע הדברים התמקד עיקר הדיון שהתנהל בפני במידת האמון שניתן לייחס לדבריו של שמחי, במעמדו המשפטי של עד זה ובמשמעות הראייתית שיש לתת לעדותו בנוגע לשיחות השונות שניהל עם הנאשם. אלא שהתמקדות זו עשויה הייתה לעורר תחושה לפיה נשען כתב האישום כולו על דברי שמחי, והרי לא כך הם פני הדברים. לפיכך, בטרם אדון בהרחבה בנושאים הקשורים לעדותו של שמחי, אקדיש מספר מילים למרכיב ראייתי משמעותי נוסף נגד הנאשם, הנובע מעצם תפיסת האקדחים במסגרייה.

משמעות מיקום תפיסת האקדחים:

כאמור, נתפסו האקדחים בפח צבע בתוך הקונטיינר שבתוך המסגרייה שבאזור התעשייה בנתניה. אין חולק על כך שבמועד החיפוש לא הייתה המסגרייה פעילה מזה כחודשיים, וזאת בעקבות מותו הפתאומי של האח, אשר החזיק במסגרייה וניהל אותה עד אמצע חודש יולי 2008.

יחד עם זאת, מחומר הראיות עולה בבירור כי לא מדובר במבנה נטוש אשר הגישה אליו הייתה פתוחה לציבור, אלא במקום שיכולת השליטה בו הייתה נתונה בידיהם של מספר מצומצם ביותר של אנשים, וביניהם הנאשם. אין חולק על כך שהמסגרייה עצמה הייתה סגורה ונעולה במנעול, וכך גם הקונטיינר שבתוכו נתפסו האקדחים, שהיה נעול אף הוא במנעול נפרד ונוסף. סט המפתחות היחיד, שבו נמצאו מפתחות המסגרייה והקונטיינר, הוחזק דרך קבע במגירת חדר השינה של אביו של הנאשם, בבית המשפחה בו התגורר גם הנאשם.

יתרה מכך, שטח המסגרייה היה מוגן מפני פולשים זרים באמצעות כלב שמירה מסוכן, שהיה משוחרר כל העת בתוך שטח המסגרייה. אביו של הנאשם נהג להגיע באופן קבוע למסגרייה על מנת להאכילו, ולאחר מכן היה מחזיר את המפתחות למקומם הקבוע במגירת חדרו (ראו עדות האב בעמ' 85 ש' 30, עמ' 86 ש' 17-18, עמ' 87 ש' 17-18). מתמליל חקירתו המוקלטת של הנאשם ת/6א' עמ' 6 ש' 23-33, עולה כי אף הוא עצמו האכיל את הכלב בעקבות פטירת אחיו וכי מדובר בכלב מסוג רוטווילר, שלא ניתן להחזיקו בסביבה ביתית.

הנה כי כן, יכולת הגישה למקום בו מאוכסנים הנשקים, וכתוצאה מכך אף יכולת השליטה הפיזית באקדחים, הייתה מוגבלת למספר מצומצם ביותר של אנשים, שהמפתחות היו בהישג ידם ואשר היו מוכרים לכלב השמירה ובעלי מרות עליו. בראש קבוצה מצומצמת זו עמדו הנאשם ואביו, אם כי בהעדר מידע וודאי לגבי מועד אכסנת האקדחים במקום, יש להוסיף לרשימה גם את אחיו המנוח של הנאשם.

בהתחשב בכך שהאח הוא שהחזיק במסגרייה וניהל אותה עד למותו, ונוכח טענת הנאשם כי האקדחים שייכים היו לאחיו, מובן מדוע לא מצאה התביעה בסיס איתן להגשת כתב אישום נגד הנאשם, מייד לאחר תפיסת האקדחים ועל יסוד התפיסה בלבד. אלא שבעובדה זו אין כדי לאיין את המשמעות הראייתית המפלילה של תפיסת האקדחים כלפי הנאשם.

ראוי להזכיר בהקשר זה את הוראת סעיף 144 (ד) לחוק העונשין המורה כי:

"מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר."

הסעיף קובע "חזקה שבחוק", לפיה המחזיק ב"מקום" שנמצא בו נשק – רואים אותו כמחזיק בנשק, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, ונטל הוכחת היפוכו של דבר – על הנאשם. היות שמדובר ב"חזקה שבחוק", אין הנאשם יוצא ידי חובת סתירת החזקה על ידי הקמת ספק סביר, אלא חייב הוא בהוכחת היפוכה במידה של עמידה במאזן ההסתברויות [ראו לעניין זה י' קדמי, על הדין בפלילים (תשנ"ה), כרך רביעי, עמ' 1966 ואילך; ע"פ 4941/90 מ"י נ' אלוש, פ"ד מו (4) 181, 184, ע"פ 4495/03 עזרא וואהב נ' מדינת ישראל (12.1.04)]

עוד נקבע בפסיקה כי עובדת קיומם של מחזיקים נוספים אינה גורעת מחובת הנאשם, כאחד המחזיקים, לשכנע כי לא החזיק בנשק, על מנת לעמוד בנטל שלילת החזקה, וכן כי בית-המשפט רשאי להסיק מתוך כלל הנסיבות כי כלי הנשק הוסתרו במקום על- ידי אחד מאלה שהייתה להם גישה למקום. הדרך להתגבר על הקושי העלול להיווצר אגב החלת החזקה על מקום הנתון לחזקתם המשותפת של מספר אנשים אינה בהסתלקות מן החזקה, אלא בקביעת מידת ההוכחה הנדרשת לסתירתה (ראו עניין אלוש הנ"ל וכן ע"פ 30/79 יגאל קצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 223 ; ע"פ 15/78 משה ביבס נ' מ"י, פ"ד לב (3) 64).

לכאורה, ניתן היה להחיל על הנאשם שבפני את החזקה הקבועה בסעיף 144 (ד) הנ"ל ובכך להעביר אליו את נטל השכנוע, במאזן ההסתברויות, כי לא החזיק באקדחים. אלא שסוגיה זו לא נדונה בהרחבה בפני ואף ב"כ התביעה לא ביקשו לעשות שימוש בחזקה הנ"ל בסיכומיהם. לפיכך אמנע אף אני מקביעה נחרצת ומיישום ישיר של החזקה בהליך הנוכחי. יחד עם זאת, לא יכול להיות ספק כי עצם תפיסת האקדחים במסגרייה בנסיבות שתוארו לעיל, מקימה ראייה כבדת משקל לחובת הנאשם, וזאת גם אם לא היה בה די, כשלעצמה, על מנת לבסס אחריותו מעל לכל ספק סביר. על רקע זה אבחן כעת את השפעת עדותו של שמחי על המצב הראייתי הכולל.