מדינת ישראל נ' עותמאן

הכרעת דין

כלפי הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בקלות ראש, אי ציות לאות שניתן ע"י שוטר, אי ציות לאור אדום ברמזור, ואי מסירת פרטים בעקבות תאונת דרכים.

בפרק העובדות אשר בכתב האישום נטען שבתאריך 27/1/10, בעת שהנאשם היה הבעלים, המחזיק ובעל השליטה ברכב פרטי מתוצרת מיצובישי מספר רישוי 8928202, נהג הוא בסמוך לשעה 22:30 ברכב הנ"ל בעיר תל אביב במהירות ובפראות, איבד שליטה על רכבו וכמעט פגע בשוטרים אשר עמדו במפרץ של תחנת אוטובוס, לא ציית להוראת השוטרים לעצור; המשיך בנסיעה מהירה, פגע ברכב פרטי שעמד בצומת והמתין לנוכח אור אדום ברמזור; המשיך בנסיעה ונכנס לצומת בניגוד לאור האדום ברמזור והתנגש באוטובוס ציבורי אשר נכנס לצומת באור ירוק (כאשר כתוצאה מכך נפל בתוך האוטובוס נוסע ונחבל חבלה ביד – היד גובסה וניזוקו כלי הרכב).

עוד נטען, שאח"כ, ועל אף שהיה מעורב בגרימת תאונה כאמור, ברח הנאשם מן המקום רגלית מבלי למסור פרטים.

הנאשם, באמצעות בא כוחו, כפר בכך שנהג ברכב בעת האירוע; טען כי ככל הנראה הרכב שלו נגנב באותו יום ליד ביתו ביישוב אבו גוש; הוסיף וטען כי כל מה שקרה באירוע לא קשור אליו וכי הוא כופר שהיה ברכב.

לא היתה מחלוקת בפי ההגנה – במסגרת קו הגנה אשר פורט – כי האירוע המתואר של נהיגה בקלות ראש, אי ציות לשוטרים, אי ציות לאור אדום ברמזור, ואי מסירת פרטים גרימת תאונה ובריחת הנהג מהמקום – אכן אולי התרחש, אולם, כאמור, לגירסת הנאשם לא היה הוא מעורב כלל באירוע הנ"ל ולא היה שם.

כמו כן, לא קמה מחלוקת בפי ההגנה כי הרכב המדובר – כמצויין בכתב האישום – אכן היה בתקופה הרלבנטית בבעלותו של הנאשם, וכן לא קמה מחלוקת בפי ההגנה שאותו רכב של הנאשם הוא הוא גם הרכב שהיה מעורב באותה התרחשות של נהיגה ותאונה בתל אביב כמתואר בעובדות כתב האישום.

לנוכח מהותה הנ"ל של כפירת הנאשם וקו הגנה זה – גם ויתרה ההגנה על חקירת כל העדים הקשורים לנטען בקשר עם ההתרחשות התאונתית והפיזית בכביש בליל האירוע, וביקשה לחקור אך ורק את עד תביעה השוטר מר חגי מעודה מתוך 8 עדי התביעה הנקובים בפרק ראיות התביעה אשר בכתב האישום.

סניגורו של הנאשם ציין אם כך כי יש הסכמה מצד ההגנה להגשת כל מעשי ידיהם של כל עדי התביעה (פרט לעד מר חגי מעודה כאמור) וזאת ללא צורך בחקירתם של אותם 7 עדי תביעה נותרים, וכך אכן נעשה במהלך המשפט.

לנוכח מהותה של הכפירה נקבע והתקיים דיון הוכחות.

מטעם התביעה העיד השוטר מר מעודה חגי הנ"ל ובמסגרת עדותו הוגש דו"ח פעולה שערך (סומן ת/1).

בהסכמה אם כן, הוגשו מטעם ההגנה גם הראיות הבאות: הודעת נאשם מיום 23/2/10 (ת/2), הודעה שנתן הנאשם בתחנת הראל ביום 28/1/10 (ת/3), תרשים מערכת רמזורים (ת/4), תע"צ רשיון נהיגה (ת/5), מזכרים (ת/6,ת/7), הודעות נהגים עדים (ת/8, ת/9, ת/10),הודעת הנפגע שנפל באוטובוס בעת ההתנגשות (ת/11), גליון טיפול מביה"ח ע"ש הנפגע באוטובוס (ת/12).

מטעם ההגנה העיד הנאשם, עלא עותמאן (ע.ה.1), וכן העיד אביו מר אמין עותמאן (ע.ה. 2).

באי כח הצדדים סיכמו בעל פה.

לאחר שהתרשמתי באופן ישיר מהעדויות ובחנתי את הראיות ואת הנטען בסיכומי הצדדים וכן נתתי את דעתי למתבקש מהדין, מסקנתי היא שדין הנאשם להרשעה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ואלה הם נימוקיה המפורטים של הכרעת הדין :

משלא קמה כאמור מחלוקת שבאמצעות רכבו של הנאשם בוצעו בכביש המעשים המתוארים בפרק העובדות אשר בכתב האישום, אני קובע כי עובדות אלה הוכחו.

נותר אם כך אך הצורך בהכרעה האם הנאשם הוא שנהג ברכב בעת האירוע או שמא לאו, ובהכרעה האם גם אם יימצא שלא הוכח שהנאשם נהג פיזית ברכב, עדיין נהג הוא רעיונית ברכב ועליו האחריות לאשר בוצע ברכבו וזאת מכוחה של הוראת המחוקק בסעיף 27 ב. לפקודת התעבורה, או שמא לאו.

בתמצית אומר כי ,בכל הכבוד, הסתירות והתהיות שמצאתי בעדויות הנאשם ואביו, ומתוך סימני האמת עפ"י התרשמותי הישירה מעדויותיהם בפני, מוצא לקבוע שהנאשם הוא שנהג ברכבו בליל האירוע.

אלא שאפילו לא הייתי כך קובע ומסיק, עדיין בכל זאת דין הנאשם להרשעה, וזאת לנוכח כך שלא עלה בידי ההגנה לסתור את החזקה אשר בסעיף 27ב. לפקודת התעבורה, לפיה באם נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, או הוכיח למי מסר את החזקה ברכב, או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.