מדינת ישראל נ' עותאמנה

גזר דין

הנאשם הורשע בהכרעת דין מנומקת בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

הנאשם שבפניי כבן 74 שנה, על פי עובדות כתב האישום אשר קבעתי שהמאשימה הוכיחה את העובדות מעבר לכל ספק סביר, עשה מעשה מגונה בבחורה צעירה אשר מתפקדת ברמה שכלית של פיגור שכלי בינוני, אשר על פי נסיבותיה האישיות מתגוררת במעון המיועד לילדים ונוער הסובלים מפיגור שכלי. הנאשם באותה עת שימש במקום כשומר מזה תקופה לא קצרה.

בנסיבות הנ"ל הנאשם ניצל בצורה צינית ומכוונת את מגבלותיה של המתלוננת, כאשר ידע אשר אין באפשרותה וביכולתה ליתן ביטוי באופן מילולי למעשים אשר עשה בה, ותוך כדי ניצול המגבלות אשר היה מודע להן של אותה מתלוננת, ביצע בה את המעשה, דהיינו נגע בחזה ובישבנה ולאחר מכן לקח את ידה ונגע עם ידה באיבר מינו, כאשר איבר מינו גלוי.

למעשה רק עקב ערנות של מספר עובדות במעון אשר נחשפו למעשיו של הנאשם, הנאשם נאלץ להפסיק את המעשים המיניים שעשה במתלוננת, ולולא המעורבות של אותן עובדות והעובדה שדאגו להעביר גם תלונה למשטרה, אין לי ספק שהמעשה של הנאשם לא היה מתגלה עד היום והוא לא היה עומד לדין.

הנאשם בחר שלא להודות בעובדות כתב האישום ולאחר שביהמ"ש שמע ראיות מטעם התביעה וההגנה, כאמור הנאשם הורשע בעבירה המיוחסת לו.

הגם שלנאשם אין הרשעות קודמות, והגם שמדובר בנאשם כבן 74 שנה, ביהמ"ש שם לנגד עיניו את הקורבן,את הנסיבות האופפות את אישיותו של הקורבן ואת המעשה שביצע בו הנאשם.

דווקא העובדה שהנאשם ניצל את המגבלות של המתלוננת בצורה מתוכננת יזומה וצינית, כאשר היה מודע לכך שהמעשים שעשה בה לא יתגלו, יש לראות בעובדה זו עובדה מחמירה ביותר אשר ביהמ"ש אמור לשים לנגד עיניו כאשר הוא שוקל את השיקולים הרלוונטים עובר למתן גזר הדין.

בתי המשפט ציינו חזור ושנוה את הצורך להגן על קורבנות מפני עבריינים אשר מבצעים בהם עבירות מיניות, ובמיוחד את הצורך להגן על הקורבן החלש אם לאור גילו הצעיר ואם לאור נסיבות אישיות אחרות של אותו קורבן. בענייננו כפי שציינתי, הנסיבות הייחודיות המחייבות את הגנת ביהמ"ש הן המגבלות השכליות והמנטליות של המתלוננת אשר הנאשם היה מודע להן היטב ולמעשה מתוך מודעות ניצל את אותן מגבלות וביצע את המעשים הפוגעניים והבזויים.

העובדה שהמתלוננת אינה יכולה להעביר את מה שחשה ואת התוצאות של המעשים שעשה בה הנאשם, יש לקחת לחומרה, שכן אין לי ספק שגם על המתלוננת השפיע המעשה באופן קשה גם כאמור שהיא אינה יכולה ליתן לכך ביטוי.

למרות שהנאשם לא הודה והורשע בהכרעת דין מנומקת, בהמ"ש העביר את עניינו לשירות המבחן והתקבל תסקיר מפורט בעייננו ממנו עולה שלכאורה הנאשם מנהל אורח חיים נורמטיבי, ולא רק זאת, אורח חיים מוסלמי דתי, וכאשר התבקש להתייחס לעבירה המיוחסת לו, הציג את עצמו כקורבן והטיל דופי קשה מאוד בצוות המעון, אך לאחר מכן במפגשים נוספים עם קצינת המבחן, בסופו של יום הודה במעשים שעשה וטען שפעל מתוך שיקול דעת שגוי.

הגם שהנאשם בסופו של יום כאמור הודה וגם הביע חרטה מסוימת על מעשיו, מקבלת אני את עמדתה של קצינת המבחן שאין מדובר בהפנמה של ממש של המעשים הקשים שעשה במתלוננת, ואין מדובר בחרטה של ממש, כמו גם שאין גילוי של אמפתיה וערנות למצבה הייחודי של המתלוננת.

לא בכדי קצינת המבחן הגיעה למסקנה שמדובר בנאשם אשר מגלה קושי בשליטה בדחפיו המיניים, נוטה להכחיש עובדה זו ובעל עיוותי חשיבה ורגישות כלפי הקורבן. כל אלה לגישת קצינת המבחן מצביעים על מסוכנות וסבירות להישנות המעשים גם כאשר מדובר בנאשם מבוגר בגיל.

בנסיבות אלה כאשר הנאשם לא הביע נזקקות טיפולית, למעשה תסקיר המבחן מחזק את גישתי שיש להחמיר עם הנאשם ויש ליתן ביטוי לנסיבות המחמירות, כמו גם לאינטרס הציבורי והצורך להגן על קורבנות פוטנציאליים בעתיד.

ב"כ המאשימה מבקשת מביהמ"ש למצות עם הנאשם את מלוא חומרת הדין ולהשית עליו בין היתר מאסר בפועל, ואילו ב"כ הנאשם מבקש מביהמ"ש להתחשב בעיקר בגילו של הנאשם ובפסיקה שהמציא לביהמ"ש על פיה ניתן להסתפק במאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

באשר לטיעונו של ב"כ הנאשם שיש מקום ליתן משקל של ממש לגילו של הנאשם, אזי לצערי המציאות טופחת על פנינו ומצביעה על כך שגם נאשמים מבוגרים בגיל מבצעים עבירות אלימות בכלל ואלימות מינית בפרט ולפיכך אין מקום לקחת נסיבה זו כנסיבה משמעותית לקולא.

יש להגן על קורבנות גם מפני נאשמים מבוגרים בגיל אשר כאמור מבצעים עבירות מהתחום המיני כלפי קורבנות שונים, גם קטינים וגם עם מוגבלויות אחרות.

לכן ביהמ"ש מחוייב להעביר את המסר הברור והחד משמעי שהוא לא יתחשב בנאשם רק בשל היותו מבוגר בגיל ועובדה זו לא תלקח באופן משמעותי לקולא כאשר שיקולים אחרים ונסיבות אחרות יש בהן כדי להצביע על כך שהדרך היא להחמיר עם הנאשם ולמצות עימו את מלוא חומרת הדין.

מנגד לגילו של הנאשם שכאמור הוא גיל מבוגר אשר אין מקום ליתן לו משקל של ממש, יש כאמור נסיבות כפי שציינתי כאמור לעיל המתייחסות למעשה ובעיקר לקורבן וכן לעושה, אשר על פי תסקיר שירות המבחן יש סבירות שיחזור לבצע עבירות גם כאשר היה מוכן בסופו של יום להודות בפני קצינת המבחן שביצע את העבירה על פי העובדות המפורטות בכתב האישום.

לפיכך הגם שהעברתי את עניינו של הנאשם לממונה על עבודות השירות, והגם שב"כ הנאשם הציג פסיקה על פיה בעבירות דומות ביהמ"ש מסתפק בענישה זו, אזי אני סבורה דווקא לאור הפסיקה האחרונה אשר מחמירה עם עברייני מין, ולאור העקרון של הענישה האינדיוידואלית, לא ניתן להסתפק במאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.