מדינת ישראל נ' עודה ואח'

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת יעל ייטב) מיום 4.11.13, אשר בגדרה נדחתה עתירת המבקשת לסילוק תובענת המשיבים על הסף.

אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת בבית משפט השלום, ובגדרה ביקשו כי בית המשפט יורה לרשויות המדינה להשיב להם רכוש שנתפס בביתם שביהודה ושומרון בחיפוש שנערך בו ביום 21.11.04 (להלן – הרכוש התפוס). לחילופין עתרו לפיצוי בשווי הרכוש התפוס. כן עתרו המשיבים לפיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו להם, כנטען, בשל אי השבת הרכוש התפוס. בהגנתה טענה המבקשת (להלן – המדינה), כי החיפוש בביתם של המשיבים נעשה במסגרת הליך פלילי בעניינם, ולנוכח חשד לביצוע עבירות לפי חוק העתיקות הירדני מס' 51 לשנת 1966. נטען, במסגרת החיפוש נתגלו בחצרם של המשיבים עתיקות מסוגים שונים, אשר לגביהן התקיים חשד, כי נעברה עבירה או שעמדו לעבור בהן עבירה. לגישת המבקשת, תפיסת העתיקות נעשתה על-ידי המדינה מכוח סמכויותיה הייחודיות באזור יהודה ושומרון, שבו סמכויות השלטון נתונות בידי מפקד כוחות צה"ל, ובהתאם לסעיף 60 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (צו מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן – צו הוראות ביטחון).

במסגרת כתב ההגנה, ובהמשך אף בבקשה נפרדת, טענה המדינה, כי הנתבע הנכון הוא מפקד איו"ש והמינהל האזרחי באיו"ש, הפועל מכוח סמכותו של מפקד צה"ל באזור. נטען, כי כיוון שהחלטות מפקד כוחות צה"ל באיו"ש הן החלטות מינהליות, הערכאה היחידה המוסמכת לדון בהן וליתן צווים אופרטיביים נגד מפקד איו"ש, היא בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. על כן טענה המדינה, כי יש לסלק את תובענת המשיבים על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית. המדינה הוסיפה, כי המשיבים לא מיצו הליכים בטרם הגשת תביעתם, כיוון שלא התייצבו לשימוע בעניין בקשתם לשחרור הרכוש התפוס בפני היועץ המשפטי במינהל האזרחי באיו"ש.

בהחלטה מיום 22.5.12 דחה בית משפט קמא את הבקשה וקבע, כי כיוון שהמדינה הסכימה שלבית המשפט סמכות לדון בסעדים הנזיקיים שבתביעה, אין מקום לסילוק על הסף. בית המשפט הוסיף, כי "ברור שלא ידונו הסעדים שאינם בסמכות בית המשפט, ויש למחקם מכתב התביעה". בית המשפט הורה למשיבים להגיש כתב תביעה מתוקן, "התואם הגשת תביעה נזיקית". המשיבים לא הגישו כתב תביעה מתוקן ועמדו על טענתם, כי כל הסעדים הם בסמכותו של בית המשפט. בהחלטה מיום 29.10.12 קבע בית המשפט, כי אין מקום לחייב את המשיבים לתקן את כתב התביעה, וכי שאלת הסמכות ליתן סעד זה או אחר תוכרע לאחר שמיעת ראיות וסיכומי הצדדים.

לאחר דברים אלה הודיע ב"כ המדינה, כי ביום 22.1.13 חתם מפקד פיקוד מרכז בצה"ל על צו להחרמת הרכוש התפוס, וזאת בהתאם לסמכותו לפי סעיף 61 לצו הוראות ביטחון. במסגרת צו ההחרמה הורה האלוף על העברת הרכוש התפוס לניהול קמ"ט ארכאולוגיה במינהל האזרחי. בנימוקי ההחלטה הובהר, כי קיימות ראיות מינהליות רבות המצביעות על כך שמשיב 1 ביצע עבירות ברכוש התפוס, שעניינן סחר בעתיקות ללא רישיון והכנסת טובין לאזור ללא היתר. בחינת חוקיות החלטת האלוף, כך טענה המדינה, היא בסמכותו של בג"ץ, ולא ניתן לדון בטענות הנזיקיות בטרם תידון ותוכרע סוגיה זו. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו, כי בהחלטה מוקדמת מיום 20.8.12 הוחלט לסגור את תיק החקירה בשל חוסר ראיות, כך שלא ברור כיצד ניתן לטעון כעת כי אותן ראיות ממש מצביעות על ביצוע עבירות ברכוש התפוס. כן ציינו המשיבים, כי למעשה מדובר בבקשה חוזרת בעניין שכבר הוכרע בהחלטה קודמת מיום 22.5.12.

בהחלטה מיום 4.11.13 קבע בית משפט קמא, כי לא קיים שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטה בדבר הסמכות העניינית, וכי לא קיימת עילה חדשה לדחיית התביעה על הסף. בית משפט קמא ציין, כי מדובר בתביעה אזרחית, שטענות המדינה לעניין החרמת התפוסים עתידות להתברר במסגרתה. כן הוזכרה פסיקת בית המשפט העליון בבש"פ 2013/13, התומכת לכאורה בעמדת המשיבים.

מכאן בקשת רשות הערעור, אשר בגדרה טענה המדינה, כי צו ההחרמה יצר שינוי נסיבות, המצדיק עיון מחדש בהחלטה בדבר סמכותו של בית משפט אזרחי לדון בתובענה. זאת כיוון שעובר לצו ההחרמה היה הרכוש תפוס בלבד, במובן השולל מבעליו עשיית פעולה ברכוש, ואילו לאחר החרמתו עבר הרכוש לבעלות מפקד האזור, וניתק הקשר הקנייני שבינו לבין הבעלים. בבקשה נטען, כי הסמכות לדון בחוקיות צו החרמת העתיקות נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, הואיל ומדובר בתקיפה ישירה של פעולה מינהלית שנעשתה על-ידי מפקד כוחות צה"ל באזור. כן חזרה המדינה על עמדתה, כי בית משפט קמא אינו מוסמך ליתן צווי עשה נגד מפקד כוחות צה"ל באזור. בהקשר זה הדגישה המדינה, כי כלל העתיקות שהוחרמו מצויות בחזקתו של קמ"ט ארכיאולוגיה ולא נגרם להן נזק, כך שהסעד החלופי לו עותרים המשיבים – פיצוי בשווי העתיקות שאבדו או ניזוקו – אינו עומד על הפרק. ממילא, נטען עוד, לצורך דיון בסעדים המבוקשים, נדרשת בחינת חוקיות ותקינות פעולות מפקד האזור, ובמצב זה אין מדובר בתקיפה עקיפה. לבסוף מציינת המדינה, כי הסתמכות בית משפט קמא על בש"פ 2013/13 אינה במקומה, הואיל ובאותו עניין דובר במתן הוראות בקשר לתפוסים שהוגשו כראייה בהליך פלילי שנוהל נגד אספן עתיקות, שזוכה, כך שקביעות בית המשפט שם אינן רלוונטיות לנסיבותיו השונות של המקרה דנן.

בתשובתם התנגדו המשיבים לכך שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור, ואף טענו כי יש לסלקה על הסף. המשיבים עמדו על כך שבית משפט קמא הכריע בשאלת הסמכות העניינית עוד ביום 22.5.12, והמדינה לא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו. כעת מנסה המדינה, כך נטען, לסלול לעצמה מחדש את הדרך לבקש לערער על שאלת הסמכות העניינית באמצעות בקשתה לעיון מחדש בהחלטה מיום 22.5.12. לגישת המשיבים, השינוי בסטטוס הרכוש מ"תפוס" ל"מוחרם" אינו מהווה הלכה למעשה שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש, שכן בפועל גם לאחר סגירת התיק מחוסר ראיות, ובטרם הוצא צו ההחרמה, לא הושב הרכוש לידי המשיבים. כן הדגישו המשיבים, כי מדובר בתביעה נזיקית, המתמקדת בנזקים שנגרמו להם כתוצאה מאי השבת הרכוש התפוס. לטענתם, מבדיקת הרכוש התפוס הסתבר, כי נעלמו פריטים שונים ויקרים, ובהקשר לכך אף ציינו כי המדינה אינה מאפשרת להם לבדוק את מצב הרכוש התפוס באמצעות מומחה מטעמם. עוד הודגש, כי ניהול הליך בבג"ץ לא יאפשר למשיבים לקבל את הסעדים הכספיים הנתבעים. המשיבים חזרו על התמיהה העולה מחוסר ההתאמה שבין החלטת הממונה על התביעות מיום 20.8.12 בדבר סגירת תיק החקירה נגדם מחוסר ראיות, לבין נימוקי צו ההחרמה, המציינים כי קיימות ראיות מינהליות רבות בדבר ביצוע עבירות ברכוש התפוס. לגישתם, לידתו של צו ההחרמה היא ניסיון פסול לאפשר למדינה לחמוק מההליך המשפטי שיזמו המשיבים. לבסוף ציינו המשיבים, כי פרשנותה של המדינה אף אינה רצויה מבחינת מדיניות משפטית, שכן נובע ממנה כי כל תביעת נזיקין שנולדה בעקבות הפעלת סמכותו של מפקד כוחות צה"ל באיו"ש תידון בבג"ץ, אף שברור שאין זה הפורום המתאים לבירור תביעות נזיקיות.

אחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המשיבים פתחו בהליך אזרחי שעיקרו הוא עתירה להשבת הרכוש התפוס ולחילופין פיצוי כספי בגין הנזקים שנטען כי נגרמו להם בגין אי השבתו. בכך העמידו לבחינה את חוקיות תפיסת הרכוש ואי השבתו, על דרך של תקיפה עקיפה. אין לומר כי כאשר קיימת אפשרות של תקיפת חוקיות פעולת המינהל בתקיפה ישירה בבג"ץ – שלא נעשתה בענייננו – נשללת האפשרות לתקיפה עקיפה. הכלל הוא, כי סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לדון בטענות לגבי אי חוקיות תקנה, צו או פעולת מינהל, אינה מונעת דיון בתקיפה עקיפה בבית משפט "רגיל" ביוזמתו של בעל הדין שיזם את ההליך (ראו, למשל: בג"ץ 2172/13 כהן נ' שר המשפטים (פורסם במאגרים, 21.3.13)). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר הכרעה בסוגייה העומדת על הפרק כרוכה בבירורה של מערכת עובדות ספציפית, שאינה נוגעת לבעלי דין נוספים. בשונה מפסקי הדין שאליהם הפנתה המדינה בפסקה 46 בבקשתה, אין מדובר בבחינת חוקיות צו בעל תחולה כללית, אלא בצו הנוגע למערכת עובדתית הרלוונטים למשיבים, ולהם בלבד. אין לומר כי מקומה של סוגייה מעין זו אינו בערכאה דיונית, אשר לה הכלים להכריע בשאלות שבעובדה, ובוודאי אין מקום לומר זאת בשלב המקדמי בו מדובר, במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

יתר על כן, אף אם צו ההחרמה יצר שינוי נסיבות, במובן זה שסטטוס הרכוש התפוס השתנה, אין הדבר מוביל למסקנה בדבר היעדר סמכות עניינית לבית משפט קמא לדון בתובענה. זאת כיוון שבית משפט קמא קנה את סמכותו העניינית במועד הגשת התביעה, ומשהתחיל לדון בתובענה מוסמך הוא לסיים את הדיון בה, למרות שינויים שחלו במהלך המשפט (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 53 (2004)). השאלה האם בית משפט קמא מוסמך להעניק למשיבים את מלוא הסעדים אשר להם הם עותרים, ובכלל זאת האם מוסמך הוא ליתן צווים אופרטיביים המופנים כלפי מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, טרם הוכרעה, ולנוכח קיומם של סעדים חלופיים ממילא אין בה כדי להוביל למסקנה בדבר היעדר סמכות עניינית.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור – להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ו שבט תשע"ד, 27 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: